כמה הרהורים על למה אינני כותב בלוג
מאז תחילתו של
הרומן הפרטי המתמשך שלי עם האינטרנט (רומן שהתחיל לפני בערך 11 שנים, טיפה
לפי הפריצה הגדולה שלו לתוך תודעת הציבור הרחב) אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו
אותי היה טשטוש הגבולות בין חיינו הפרטיים לבין חיינו הציבוריים שהאינטרנט
(וגם טכנולוגיות אחרות, ובמיוחד הטלפון הסלולרי) יוצר. לצלילה שלי לתוך ים
האינטרנט מטרות וייעודים רבים, אבל אין ספק שבגיחות האלה החיפוש אחר תשובות
לשאלות של הצגת ה-"אני" במרחב הזה תופס מקום מכובד ביותר. מעניין
אותי כיצד החשיפה המתמדת וריבוי הזהויות שהן תוצאה של "החיים ברשת"
משפיעות עלינו, וכיצד היחס שלנו אל ה-"אני" הזה משתנה בעקבות חדירת
השימוש באינטרנט לתוך חיינו היום-יומיים.
בצורה זו או אחרת אני מתייחס לשאלות האלו בכתיבה שלי - גם במאמרים שמתפרסמים
בדפוס, אך בעיקר בבדיקה מתמשכת באתר אישי-למחצה השייך לבית הספר לחינוך של
אוניברסיטה תל אביב (The
Boidem). האתר הזה איננו בלוג. למרות המשיכה שיש לי לסגנון הכתיבה
הזאת, אני מגלה שדרוש לי זמן כדי שהרעיונות שאיתם אני מתמודד מבשילים. אין
זה אומר שאני מעלה לרשת מסקנות. להיפך, אין ספק שהמאמרים האלה הם work in
progress במלוא מובן המילה. אבל לא נוח לי עם המיידיות. אחרי די הרבה שנים
מצאתי שהקצב של כתיבת מאמר אחד לחודש מאפשר לי לצלול לתוך סוגיה מסויימת,
לבחון אותה, לבחון את עצמי מולה, וגם לערוך ולשכתב את הכתיבה שלי עד שבמידה
יחסית גדולה של בטחון אני יכול להגיד שאכן כתבתי את מה שהתכוונתי לכתוב.
לעתים קרובות התוצאה היא די ארוכה (אולי ארוכה מדי כדי שאחרים יקראו) אבל
אני מעדיף לחטוא לכיוון הזה מאשר להיות טלגרפי.
עם זאת, יש אלמנטים של בלוגים בתוך הכתיבה הזאת. היא איננה כתיבה אקדמית.
אינני חוקר מרחוק. אני משתדל לבחון כיצד הנושאים אותם אני בודק משתקפים בחיים
שלי, ובמהלך השנים נוצר מרחב שבעיני הוא שילוב יחסית ייחודי של האישי והציבורי.
ובכל זאת, הרגשתי צורך (רצון? משיכה?) בצורה קצת אחרת של חשיפה (אוי, המילה
הזאת, כאילו איננו חשופים כל יום גם בלי אתרי אינטרנט, כאילו החשיפה שלי,
ושל אחרים, איננה חשיפה מחושבת, מדודה, אפילו סוג מסויים של מסכה). לכן,
המשכתי לשחק עם הרעיון של בלוג. אבל לטעמי בלוג טוב דורש התמדה שאינני בנוי
לה. שלושה ילדים ושתי משרות שיחד הן מעבר למלאה אינם מאפשרים לי, אפילו בשעות
הקטנות של הלילה, לכתוב כמו שהייתי רוצה. ולכן, חזרתי למתכונת של פעם בחודש.
החיים מבעד לסורק הוא התוצאה.
אם ב-Boidem אני מתייחס לעולם הרחב (דרך הפריזמה של עולם האסוציאציות
שלי), בחיים מבעד לסורק אני נשאר בתוך העולם שלי, כאשר אני מנסה לתת קול
לחפצים הדוממים שמציפים אותי מפני שאינני יודע כיצד לזרוק אותם. אפשר אולי
להגיד שיש כאן נושא שמקבל ואריאציה חדשה (אם כי לא תמיד שונה) כל חודש.
אני נתקל בבלוגים רבים - בדרך כלל חיפוש אחר נושא, או מושג, מסויים מעלה
דף בבלוג שלא ידעתי על קיומו (הרי יש אין ספור כאלה), ובמשך קצת זמן אני
אצלול לתוך העולם שאותו בלוגר יוצר. רק לעתים רחוקות אחזור. אין זה אומר
שלא התרשמתי, אלא פשוט שיש כל כך הרבה שכדאי להכיר. אני אוהב לחשוב שכך קורה
גם עם האתרים שלי. בדרך כלל אני כותב שאני מכיר אישית את כל שמונת הקוראים
שלי, אבל בכל זאת אני יודע שיש אחרים שהציצו ונפגעו, וגם עברו הלאה, וזה
לגיטימי לגמרי.
אולי חשוב להוסיף כאן שהידע שלי ב-HTML והשליטה שלי בכלים להפקת אתר מספיקים
כדי שאני יכול לנהל אתר בעצמי. זה כמובן עוזר, אם כי כאחד שמעדיף עיצוב קלאסי
ואפילו נמשך לאתרים גדושי טקסט, אפילו בפחות ידע טכני יכולתי להפיק אתר אישי.
יש מספר בלוגים "מקצועיים" שבהם אני מבקר בתדירות יותר קבועה. בדרך כלל אלה
בלוגים של ארגונים או של ירחונים, והם אינם פרי כתיבתם של אדם אחד אלה של
מספר אנשים. (לדוגמה: ה-Berkeley
Intellectual Property weblog, או ה-Technology
Review Blog). אני מודה שכבר יותר מחמש שנים אני ניסיתי ליצור אתר
עדכני שיעסוק בהיבטים שונים של האינטרנט בחינוך. במסגרת המכון ללימודים מקוונים
אפילו הצלחתי לתקופה מוגבלת להפיק דבר כזה (ראו: אינטרנט
בחינוך). מה למדתי מהנסיון? קודם כל, שקשה מאד עבור בן אדם אחד לעשות
דבר כזה (במיוחד כאשר זה איננו מקור לפרנסה אלא דבר שעושים בזמן "חופשי"),
אבל אולי למדתי גם שפורמט של בלוג (ובמיוחד בלוג של צוות של כותבים) יכול
להתאים, ואף להקל, על הפקת אתר כזה. החלום עדיין קיים. אם יש בקורס עוד חמישה
אנשים שאחרי עיון בנסיון ההוא רוצים להרים את הכפפה, אני מבחינתי מוכן להתחייב
לחצי של דיון
בפינג-פונג כל חודש, ואולי אפילו יותר. בתנאים מסויימים, יחי הבלוג!
| פורסם
רק באתר זה נכתב - מאי, 2004 |
