ספטמבר, 2003
קולות מן העבר
לעקוב אחר החפצים שמתאספים בחיי היום-יומיים הינו, בפני עצמו, משימה די מאיימת. להתמודד גם עם חפצים מהילדות, חפצים שמתגנבים מאחורי ומנסים לעורר זכרונות, היא משימה שכמעט מעבר ליכולותי המצומצמות. לכן, היה זה עם רגשות מעורבים של שמחה אך גם של חשש שבעת הביקור המשפחתי שלנו בצפון אמריקה הקיץ הוענקו לי חפצים מהעבר הרחוק שלי. היה כייף לקבל את החפצים האלה, אבל באותה מידה הייתי מסתדר היטב בלעדיהם.
קולות מן העבר
לעקוב אחר החפצים שמתאספים בחיי היום-יומיים הינו, בפני עצמו, משימה די מאיימת. להתמודד גם עם חפצים מהילדות, חפצים שמתגנבים מאחורי ומנסים לעורר זכרונות, היא משימה שכמעט מעבר ליכולותי המצומצמות. לכן, היה זה עם רגשות מעורבים של שמחה אך גם של חשש שבעת הביקור המשפחתי שלנו בצפון אמריקה הקיץ הוענקו לי חפצים מהעבר הרחוק שלי. היה כייף לקבל את החפצים האלה, אבל באותה מידה הייתי מסתדר היטב בלעדיהם.
 |
 |
כאשר אני מביט סביב לשולחן
העבודה שלי, ועל חלקים אחרים של בתינו, אני שם לב שכמעט כל מה שעליו אני
שומר הוא מתקופות הרבה אחרי הילדות שלי. וכמובן החפצים האלה הם די והותר.
אולי אינני חי תחת העומס של חפצים מהילדות מפני שעברתי לגור רחוק מאד מהמקום
בו גדלתי. אבל לא אופתע לגלות שגם אנשים אחרים ששומרים על חפצים (או לפחות
אינם זורקים אותם) שומרים רק על דרברים שאותם הם פגשו כמבוגרים.
בהתחשב במקום המצומצם לאחסן את החפצים שאני אוסף שעומד לרשותי, אין זה
פלא שאני חש אמביבלנטיות כאשר מזדמן לי לשמור מחדש על משהו מהילדות. אני
חש את עצמי מתמלא התלבטות, ופורצת השאלה אם יש בכלל טעם לשמור חפצים כאלה.
