מתן קול לחפצים
לפני שלוש שנים העליתי לאתר המהדורה הראשונה של הפרויקט הזה - אוסף של חפצים חסרי ערך (או, אם לא נדון אותם יותר מדי בחריפות, חפצים שהם כבר חסרי תועלת) שבכל זאת המשיכו לבלגן את שולחן העבודה שלי משום שלא יכולתי להביא את עצמי לזרוק אותם לפח. ידעתי כבר אז שאותם שנים-עשר חפצים לא היו אלא קצה הקרחון, אך בכל זאת, לא ידעתי לאן כל זה יוביל.
שלוש שנים מאוחר יותר, ברור לי לחלוטין שלא בעתיד המיידי, ואפילו לא בעתיד הרחוק - מאגר החפצים שיכולים לזכות במקומם תחת השמש (או אי שם ברשת) בשביל חמש הדקות המפורסמות שלהם יימצא בסכנה של התרוקנות. אך עם זאת, אחרי שלוש השנים האלו, כבר לא ברור לי שלי יש משהו ייחודי לספר על כל אחד מהם. מטרתי היתה לא רק להציג את החפצים האלה, אלא גם להרהר טיפה על כיצד כל חפץ מסוגל ליצור דרך ייחודית של הרהור, של רפלקציה. אין לי ספק שבידיים המתאימות כל חפץ מסוגל לעורר התייחסות מיוחדת משלו, אך נדמה לי שמבחינתי האישית, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי לעשות זאת. אולי ביכולתי להמשיך להציג חפצים שונים, אך אין לי ספק שהייתי חוזר על עצמי בהתייחסות שלי כלפיהם.
ובעצם, זאת הסיבה שעם סיום השנה השלישית של הפרויקט הזה נדמה לי שהגיע הזמן לסיימו. המטרה היתה לא רק לערוך רשימה של החפצים שהתווספו אצלי במהלך השנים. קיוויתי שהצלחתי גם לבחון דרכים שונות לשמור ולזכור אותם, שהשתמשתי בחפצים האלה כקרש קפיצה לתוך הבריכה של רפלקציה. אבל גם דרכי הרפלקציה השונות חוזרות על עצמן, וכאשר חשתי שזה כבר קורה, נעשה הגיוני להפסיק.
הפרויקט הזה היה לא רק נסיון לאפשר לחפצים יום-יומיים, חפצים שבאופן הגיוני הם בדרך לפח, לתקוע יתד בתודעה שלנו. הוא גם תיעד את התפתחות כושר האבחנה שלי. במהלך שלוש השנים האלו, גיליתי שכדי לקרוא דף מודפס של טקסט עלי להוריד את המשקפיים שלי - משקפיים שעד אז היו חלק בלתי-נפרד ממני במשך כל השעות שבהן הייתי ער מאז גיל די צעיר. במהלך הפרויקט הזה שתי שרשרות להחזקת המשקפיים התבלו, למרות שזמן קצר לפני-כן כלל וכלל לא חשתי שאני זקוק לשרשרת כזאת. ובדרך הזאת, מטפורה ומציאות חופפות - כדי לבחון מקרוב את החפצים שהצגתי כאן, כדי לחשוף את הקולות הייחודיים שלהם, היה עלי להוריד את המשקפיים שלי, להתבונן בדרך חדשה.
באוגוסט, 2004, דיווחתי על כיסוי מיטה מדגם הודי שידיד קרוב השאיר אצלי למשמרת לפני שנים רבות. למרות שלא היה לי מושג היכן הוא היה בתוך הבית, הייתי משוכנע שלא זרקנו אותו. מספר שבועות לפני כתיבת השורות האלו, "מצאתי" את כיסוי המיטה ההוא. אך אין זה מדויק לכתוב שמצאתי אותו, היות וכאשר אמרתי לציפי שחיפשתי אותו (פחות או יותר), היא אמרה לי שהיא תמיד ידעה היכן הוא. היא אפילו השתמשה בחלקים ממנו (כנראה אחרי מתן האישור שלי) בעבודת ההוראה שלה.
אני עדיין בקשר, אם כי יחסית רופף, עם הידיד מלפני שנים רבות שהשאיר לי את כיסוי המיטה. לעומת זאת, כל מה שאני זכור אודות החברה שלו דאז, בעלת הכיסוי המקורית שלמענה לכאורה שמרתי עליו, הוא שהיא היתה ג'ינג'ית. אני בספק שזכרונו של ידידי אודותיה, במרחק של עוד כמה חברות, וגם אשה ובת, יותר חזק מזה.
אבל החפץ עצמו, ואולי בעיקר הרושם שהחפץ השאיר בזכרוני, יחד עם הידיעה שהוא עוד שהה אי-שם בתוך הבית, השאיר את חותמו בתודעה שלי. לחפצים היכולת לעשות בדיוק את זה - אם נרשה להם. הפעולה הפשוטה של להרהר בחפצים האלה (ואולי ככל שקל יותר לשכוח את החפץ, הרושם שהוא מותיר חזק יותר), הנכונות שלנו לאפשר להם לתקוע יתד בזכרון שלנו נגד האבדון של פח האשפה שמחכה להם, מסוגלת, אולי, להעשיר אותנו.
לפני שלוש שנים העליתי לאתר המהדורה הראשונה של הפרויקט הזה - אוסף של חפצים חסרי ערך (או, אם לא נדון אותם יותר מדי בחריפות, חפצים שהם כבר חסרי תועלת) שבכל זאת המשיכו לבלגן את שולחן העבודה שלי משום שלא יכולתי להביא את עצמי לזרוק אותם לפח. ידעתי כבר אז שאותם שנים-עשר חפצים לא היו אלא קצה הקרחון, אך בכל זאת, לא ידעתי לאן כל זה יוביל.
שלוש שנים מאוחר יותר, ברור לי לחלוטין שלא בעתיד המיידי, ואפילו לא בעתיד הרחוק - מאגר החפצים שיכולים לזכות במקומם תחת השמש (או אי שם ברשת) בשביל חמש הדקות המפורסמות שלהם יימצא בסכנה של התרוקנות. אך עם זאת, אחרי שלוש השנים האלו, כבר לא ברור לי שלי יש משהו ייחודי לספר על כל אחד מהם. מטרתי היתה לא רק להציג את החפצים האלה, אלא גם להרהר טיפה על כיצד כל חפץ מסוגל ליצור דרך ייחודית של הרהור, של רפלקציה. אין לי ספק שבידיים המתאימות כל חפץ מסוגל לעורר התייחסות מיוחדת משלו, אך נדמה לי שמבחינתי האישית, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי לעשות זאת. אולי ביכולתי להמשיך להציג חפצים שונים, אך אין לי ספק שהייתי חוזר על עצמי בהתייחסות שלי כלפיהם.
ובעצם, זאת הסיבה שעם סיום השנה השלישית של הפרויקט הזה נדמה לי שהגיע הזמן לסיימו. המטרה היתה לא רק לערוך רשימה של החפצים שהתווספו אצלי במהלך השנים. קיוויתי שהצלחתי גם לבחון דרכים שונות לשמור ולזכור אותם, שהשתמשתי בחפצים האלה כקרש קפיצה לתוך הבריכה של רפלקציה. אבל גם דרכי הרפלקציה השונות חוזרות על עצמן, וכאשר חשתי שזה כבר קורה, נעשה הגיוני להפסיק.
 |
הפרויקט הזה היה לא רק נסיון לאפשר לחפצים יום-יומיים, חפצים שבאופן הגיוני הם בדרך לפח, לתקוע יתד בתודעה שלנו. הוא גם תיעד את התפתחות כושר האבחנה שלי. במהלך שלוש השנים האלו, גיליתי שכדי לקרוא דף מודפס של טקסט עלי להוריד את המשקפיים שלי - משקפיים שעד אז היו חלק בלתי-נפרד ממני במשך כל השעות שבהן הייתי ער מאז גיל די צעיר. במהלך הפרויקט הזה שתי שרשרות להחזקת המשקפיים התבלו, למרות שזמן קצר לפני-כן כלל וכלל לא חשתי שאני זקוק לשרשרת כזאת. ובדרך הזאת, מטפורה ומציאות חופפות - כדי לבחון מקרוב את החפצים שהצגתי כאן, כדי לחשוף את הקולות הייחודיים שלהם, היה עלי להוריד את המשקפיים שלי, להתבונן בדרך חדשה.
 |
באוגוסט, 2004, דיווחתי על כיסוי מיטה מדגם הודי שידיד קרוב השאיר אצלי למשמרת לפני שנים רבות. למרות שלא היה לי מושג היכן הוא היה בתוך הבית, הייתי משוכנע שלא זרקנו אותו. מספר שבועות לפני כתיבת השורות האלו, "מצאתי" את כיסוי המיטה ההוא. אך אין זה מדויק לכתוב שמצאתי אותו, היות וכאשר אמרתי לציפי שחיפשתי אותו (פחות או יותר), היא אמרה לי שהיא תמיד ידעה היכן הוא. היא אפילו השתמשה בחלקים ממנו (כנראה אחרי מתן האישור שלי) בעבודת ההוראה שלה.
אני עדיין בקשר, אם כי יחסית רופף, עם הידיד מלפני שנים רבות שהשאיר לי את כיסוי המיטה. לעומת זאת, כל מה שאני זכור אודות החברה שלו דאז, בעלת הכיסוי המקורית שלמענה לכאורה שמרתי עליו, הוא שהיא היתה ג'ינג'ית. אני בספק שזכרונו של ידידי אודותיה, במרחק של עוד כמה חברות, וגם אשה ובת, יותר חזק מזה.
אבל החפץ עצמו, ואולי בעיקר הרושם שהחפץ השאיר בזכרוני, יחד עם הידיעה שהוא עוד שהה אי-שם בתוך הבית, השאיר את חותמו בתודעה שלי. לחפצים היכולת לעשות בדיוק את זה - אם נרשה להם. הפעולה הפשוטה של להרהר בחפצים האלה (ואולי ככל שקל יותר לשכוח את החפץ, הרושם שהוא מותיר חזק יותר), הנכונות שלנו לאפשר להם לתקוע יתד בזכרון שלנו נגד האבדון של פח האשפה שמחכה להם, מסוגלת, אולי, להעשיר אותנו.
