אני שומר על חפצים. היה טוב לו יכולתי לכתוב שבעצם אני אוסף חפצים, אבל אם לומר את האמת, אין לי אוספים - אני פשוט אינני זורק דבר. חפצים מצטברים אצלי, ונעשים למטען עודף. קופסאות של חפצים - אם ניירת או אם עצמים גשמיים - סותמים את שולחן העבודה, המדפים, הארונות. לעתים קרובות אינני זוכר כבר למה שמרתי על משהו, אבל אני מניח שאם שמרתי עליו, היתה לכך סיבה, ולכן אינני יכול לזרוק אותו עכשיו.
הצפיפות הפיסית היא בעיה, אבל היא משנית לצפיפות השכלית. לזרוק חפץ יכול להיות דרך לפלס לעצמי קצת מרחב חשיבה, דרך ליצור מקום לרעיונות חדשים. יתכן שאחד הליקויים של העידן הדיגיטלי הוא שמטפורת הדיסק הקשיח שולטת בנוגע לזכרון. כאשר שטח אכסנה הוא היום זול כל כך, כבר אין סיבה לזרוק דבר. אפשר פשוט להוסיף עוד דיסק קשיח. אבל קורה שאולי הוספתי זכרון, אבל אין לי תוכנה שמאפשרת לי לאחזר את הדבר אותו אני צריך. דברים פשוט ממשיכים להצטבר.
אבל הפיכת חפצים לעצמים דיגיטליים יכולה להיות דרך לנקות. כאשר אני מקטלג וסורק את החפצים הבלתי-נגמרים שמכסים את המרחב שלי, זריקת החפץ הפיסי עצמו נעשית יותר קלה. אם יש ביכולתי לתת לכל חפץ את יומו תחת השמש, את 15 הדקות של תהילה המגיעות לו, אני גם מסוגל להגיד שזמנו עבר. אולי החפץ כבר לא יהיה איתי, אבל דמותו, וזכרון קיומו, נשמרים. וזה יצטרך להיות מספיק.
הפרויקט הזה מוצא את תחילתו
סמוך לראש השנה, תשס"ג. למעשה, הוא דרך שי לרוקן את הכיסים שלי, ולהשליך
את תוכנם לתוך הנהר הדיגיטלי. בבת עיני אני צופה תופסת חודשית לקטלוג המצטבר.
יש המון שמחכה להשלח לזבל, אבל תהליך ההפרדות איננו רק תהליך של לסרוק
ולתת כותרת. כל תמונה מספרת סיפור, ועד שלא סיפרתי את הסיפור, לא נפרדתי
ממנו ממש. ואם כך הדבר, ספק אם אוכל להספיק לטפל ביותר מחפץ אחד כל חודש.
