אני ואתה והעין הדיגיטלית הפקוחה

לטכנולוגיות החדשות שמציפות אותנו תכונות חיוביות רבות. המחשב מסוגל לרשום כל דבר, ואם נדע לבקשו בצורה הנכונה, הוא גם יחזיר לנו מידע שמותאם לצרכים שלנו. הוא יכול לעזור לנו למצוא את מה שאנחנו מחפשים וגם לתת לנו גישה כמעט מידית למידע שלא היה ידוע לנו, מידע המאוחסן אפילו בקצה השני של העולם. המחשב איננו "שוכח" דבר, ובני אדם, שהם שכחנים מטבעם, מברכים על היכולת הזאת. בסיוע המחשב גם האדם המפוזר ביותר בינינו יוכל לזכור את תאריך יום ההולדת של אשתו, ובאותו הזמן יוכל לערוך חיפוש על מנת לאתר עמית מחקר אפשרי במדינה שבה מעולם לא ביקר, ואפילו לא שמע עליו, ולהחליף אתו מידע. אבל המידיות הזאת עשויה להתנכל לנו: לא תמיד השכחה היא מגרעת, ולהיות גלוי לכול אין זה תמיד דבר רצוי.

מידע רב, שבעבר אף לא חלמנו על קיומו, או שבידינו להשיגו, נמצא היום הודות לטכנולוגיות דיגיטליות המשתכללות ללא הרף, מידע שכמעט כופה עצמו עלינו עד שאי-אפשר להתעלם ממנו. לדוגמה:

	לפני שאנו עונים לשיחה בטלפון הסלולרי, אנחנו בודקים אם המכשיר מזהה את מי שמתקשר, ורק אחרי שאנחנו מוודאים שאכן המטלפן הוא מישהו שאתו אנחנו רוצים לשוחח, אנחנו עונים.
	קופסה קטנה המותקנת ליד המשתק של המכונית רושמת את המהירות המקסימלית של הנסיעה שלנו, והשעה שבה מהירות זאת נרשמה.

הדוגמאות המובאות כאן אינן דורשות כוח מחשוב רב, או תקשורת אינטרנטית. הן מתאפיינות דווקא בפשטות שלהן. הן גם מעוררות התייחסויות ותגובות שונות. במקרה הראשון, רוב האנשים יראו ברכה באפשרות לסנן את השיחות הנכנסות. אם אנחנו עסוקים והטלפון מצלצל, מה רע בלהעמיד פנים שאיננו ליד הטלפון אם אנחנו מגלים שהשיחה היא ממכר נודניק? במקרה השני אנחנו עשויים לגלות שמידע שלא ביקשנו לדעת אותו רק מסבך לנו את החיים. למשל, כיצד צריכים להגיב הורים, אם בדיקה שגרתית של הקופסה מגלה שבנם, שעד עכשיו הם ראו בו אדם אמין ואחראי, נוהג בפראות בשעות הקטנות של הלילה?

אם ברצוננו ליהנות מהעולם הדיגיטלי נצטרך ללמוד להתרגל לא רק ליתרונותיו, אלא גם לעולם שבו הכול נרשם ומזוהה. כמו הקופסה הרושמת, התמימה לכאורה, שבמכונית, או הטלפון הסלולרי שמזהה שיחות נכנסות. הטכנולוגיות הדיגיטליות משנות את מערכות היחסים האנושיים שלנו, מי בקטן ומי בגדול, אם נרצה או לא.

הדפוס של הילד הבעייתי שגדל להיות אישיות מצליחה מוכר היטב בתרבותנו. הפולקלור המודרני מלא בסיפורים על הבן הסורר, על גבול הפשע, שחוזר לשכונת נעוריו כבעל עסק מצליח ומבקש לתרום כסף למפעל לשיקום נערי רחוב. אנשים כאלה מרבים לספר שבסביבה שבה הם גדלו הם הרגישו את עצמם מתויגים כבר מילדותם; וכדי להצליח בחיים היה עליהם לצאת מאותה סביבה ולהשתקע בסביבה אחרת, סביבה שבה לא הכירו אותם קודם. אם טכנולוגיות המידע שמציפות אותנו הופכות את העולם שלנו ל"כפר גלובלי", אולי נהיה גם עדים לסופם של סיפורי הצלחה כאלה. הרי אם כל העולם הוא כפר - אי-אפשר לצאת ממנו, אין אפשרות לעבור לשכונה אחרת, והסיכויים של אדם לפרוץ את הדימוי שדבק בו כבר בילדותו הם קלושים.

לא מדובר, כמובן, רק בדימוי אלא בעדות רשומה ושמורה. כבר היום ייתכן מצב שבו בוגר אוניברסיטה עשוי ללכת לריאיון למשרת עבודה במקצוע שלו, ולגלות לתדהמתו שהמראיינים מבקשים ממנו להסביר את התלונות שנרשמו בתיקו האישי בידי הגננת שלו מלפני עשרים שנה.

אנחנו משאירים את העקבות שלנו בכל מקום שאליו אנחנו פונים, אם כי לא תמיד עם תוצאות המעוררות חשש. כשאנו מתחברים לאתר קניות באינטרנט, אתר שממנו כבר רכשנו משהו בעבר, האתר מזהה את המחשב שלנו, וכתוצאה מכך הוא מברך אותנו בשם. כל אחד בוודאי היה שמח מאוד לו היה זוכה לטיפול כזה בכל פעם כשהיה נכנס לתוך חנות. אבל ההיכרות ה"אישית" הזאת והשאלות המחטטות בעבר האישי הרחוק הן בעצם שני צדדים של אותו מטבע.

היום אין קושי טכנולוגי להשתיל משדר זעיר מתחת לעורם של פושעים ובדרך זאת לעקוב אחר מעשיהם (הרי במחקר המדעי סימון כזה נעשה כל הזמן בבעלי חיים). אין קושי טכנולוגי, אבל האם אין כאן פגיעה חמורה בחופש (ובצנעת) הפרט? רוב האנשים היום עדיין רואים בסימון בני אדם קו אדום, אפילו אם דבר זה עשוי לשמור על שלום הציבור. אבל האם כל סימון פסול? הממדים של תופעת ילדים נעלמים מעוררים דאגה גדולה מאוד בארה"ב, ונשמעים קולות רבים שמצדדים בהשתלת משדר כזה בילדים כדי להגן עליהם ועל משפחותיהם. נוכח משפחה שעקבות ילדה בן הארבע נעלמו, אין כאן תשובות קלות. הטכנולוגיה מציעה פתרון קל, אבל הפתרון הזה (עדיין?) איננו מתיישב עם הערכים שלנו.

לפחות מאז ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, אנחנו חוששים מעיניהם הפקוחות של השלטונות. הטכנולוגיות הדיגיטליות של היום עשויות אמנם לרכז יכולת פיקוח רבה מאוד בידי השלטונות, אבל לא רק אצלם. גם אזרחים להוטים, ולהוטים מדי, עשויים לפעול במרץ יתר. כולנו חוששים מווירוסים שמתקיפים את המחשבים שלנו. נוסף לווירוסים קיימים גם "תולעים" שחודרות למערכת ההפעלה של המחשב, ובמקום לגרום נזק רק ממשיכות הלאה ועוברות למערכות נוספות. לא לפני זמן רב נפוצה שמועה על סוג מיוחד של תולעת שנבנתה לכאורה בידי "אזרחים שאכפת להם". כאשר תולעת כזו נכנסת למחשב, היא בודקת את התכולה של הדיסק הקשיח; אם היא מוצאת בו קבצים שהיא מזהה כקובצי פורנוגרפיה עם ילדים, היא שולחת את כתובת הדואר האלקטרוני של בעל המחשב לשלטונות, עם הסבר על הממצאים שהעלתה. ייתכן שרבים חושבים שחופש הביטוי אינו צריך להיות נחלתם של אלה שעוסקים בפורנוגרפיה, ובכל זאת, ספק אם גם אלה מאתנו שאין להם מה להסתיר היו רוצים שתוכנת מחשב קטנה תבקר מדי פעם במחשב שלהם ללא הזמנה. נכון, נהגים נוהגים כחוק במידה רבה בגלל החשש שייתפסו, אבל חברה פתוחה איננה יכולה ואיננה רוצה, להעמיד שוטר בכל צומת.

תופעה זו אינה קשורה ישירות לאינטרנט אלא לטכנולוגיות המאפשרות מעקב וצבירת מידע. עם זאת, הבעייתיות באינטרנט בהחלט מתחדדת. עוד לפני הטכנולוגיה הדיגיטלית היה קשה להסתיר את תחושותינו. מצדדי השימוש במכונת הפוליגרף, למשל, משוכנעים שהיא מסוגלת לזהות את השקרים שלנו. גם במקרה הזה, הדיגיטליות איננה מביאה אלינו מציאות חדשה, אבל היא מחדדת את המציאות עד כדי כך שקשה שלא לראות בכך מצב חדש. קוין וורויק, אולי יותר מכל אדם אחר, ממחיש את ה"חדש" הזה.

וורויק, מרצה בכיר בפקולטה לסיברנטיקה באוניברסיטה באנגליה, רוצה להתמזג עם המחשב. תכניתו להשתיל שבב של מחשב לתוך גופו זוכה לכיסוי תקשורתי רב. וורויק מצפה שהשבב הזה יצליח לרשום את תחושותיו, ולשמור אותן בצורה דיגיטלית. בהמשך לאותו ניסוי, הוא מקווה להשתיל שבב דומה באשתו ולהעביר אליה את המידע הדיגיטלי על תחושותיו. וורויק משוכנע שכאשר המידע הזה יועבר לאשתו היא תחוש אותן התחושות שהוא חש במקור. כמו ששואלים בעיתונות האנגלית בנוגע לניסוי הזה: האם יש כאן הסוף של האורגזמה המדומה?

אם בעבר נהגו להגיד "אני קורא אותה כספר פתוח", אולי היום הדימוי משתנה לדיסק קשיח פרוץ. אבל מי בכלל רוצה עולם שבו הכול גלוי לעין? לא מדובר כאן ב"זכות לשקר". בין אי-אמירת האמת המוחלטת לבין השקר משתרע שטח נרחב, וכאשר הופכים את הכול לשחור ולבן אנחנו עלולים לאבד את היכולת שלנו להבחין בגוונים. סכנה מוחשית של החשיפה הכפויה היא היעלמות המסתורין.

לא כולם רואים בחשיפה הזאת סימן רע. העובדה שאנחנו גלויים ומזוהים לעתים קרובות נחשבת לאחד היתרונות של האינטרנט. הרי כשאנחנו צופים בטלוויזיה אנחנו צופים בתכנית שכווננה אל ציבור אמורפי, לא מוגדר. כאשר אנחנו קוראים כתב עת מסוים, גם כאן יש מכנה משותף נמוך. לעומת זאת, היכולת של האינטרנט לזהות אותנו, להגדיר מי אנחנו, מהו העבר שלנו, מה הטעם שלנו - זאת יכולת שמאפשרת להתמקד ברצונות ובצרכים שלנו. כבר הזכרנו את האתר שמזהה אותנו ומברך אותנו בשם כשאנחנו חוזרים אליו. אבל מדובר במשהו משמעותי הרבה יותר מאשר ברכה סתמית.

אם פעם קניתי תקליטור או ספרים דרך amazon.com, האתר זוכר את הטעם שלי, ובכל פעם שאני חוזר לאתר הוא מזהה אותי ומציע לי פריטים חדשים הדומים לאלה שרכשתי. אתר חדשות מסוים "יודע" שבכל פעם שאני מתחבר אליו אני מעוניין לבדוק רק את חדשות הספורט והטכנולוגיה, ובמקום להציג לי את הדף הראשי של האתר, הוא גוזר בעבורי רק את החלקים שבהם אני מעוניין. אם אני מגדיר את תחומי ההתעניינות שלי באתרים של מכירות פומביות, אקבל עדכונים על מכירות חדשות ישירות לדואר האלקטרוני שלי, ולא אצטרך להתחבר לאתר כל יום כדי לראות אולי משהו שמעניין אותי מוצע למכירה. אפשר להגיד שלמרות הצג והמקלדת שלכאורה יוצרים אוירה קרה ולא אנושית, באמצעות הטכנולוגיות הדיגיטליות אני זוכה לטיפול אישי שבעבר היה נחלתם של עשירים בלבד.

גם רואי השחורות וגם אלה שמצפים לגאולה מהדיגיטליות צודקים. שני הכיוונים אפשריים. אך בין הקצוות האלה לא נשאלה בבירור השאלה המרכזית: כיצד אנחנו, בוגרי תקופת האינדיווידואליזם, נביט בעצמנו כאשר הדיגיטליות תשרור בכול? אולי עלינו להיעזר במטפורה של קורי העכביש כדי לראות מה קורה לנו: בסופו של דבר אנחנו מתעטפים במערכת של חוטים שמקבעת אותנו, כמעט חונקת. בגישה הזאת חשיפת היתר מגבילה אותנו ומונעת ספונטניות. אבל יש גישות אחרות. למשל, אולי עלינו לראות במסלול הדיגיטלי שאנחנו משאירים מאחורינו סוג של סימון שטח, כמו סימון שטחי מחיה אצל חיות בר? בעולם של היום, עולם שבו כל סטייה קטנה מהמסלולים המוכרים לנו מובילה אותנו לשטחים לא מוכרים ואף מאיימים, יש אולי ברכה בתיחום כזה, בקביעת תחנות מוכרות בתוך הלא-ידוע המשתרע לעד.

כבר לפני דור הבטיח לנו אנדי וורהול שבעתיד כל אחד יהיה מפורסם ל15- דקות. אולי בתוך עולם כזה, שבו שוכחים אותנו לפני שבכלל מספיקים לערוך עמנו היכרות, טביעות האצבע הדיגיטליות שלנו, לא תהווה איום, אלא תהיה בבחינת אמירה שהיינו כאן. כמו בני נוער שמכסים את קירות השכונה בשמותיהם בצבעים עזים, אנחנו נאחזים בכל דבר שיעיד על קיומנו, והעקבות הדיגיטליות שלנו הן העדות הזאת. לצד הפרנויה הרווחת בדימוי הציבורי של הסביבה המתוקשבת, נמצאת גם ההבטחה של התמצאות במרחב מבלבל. קשה לקבוע איזו תפיסה תגבר. אולי המיזוג של שתי התפיסות האלה מעמיד אותנו מול הגשמת המאמר הידוע של חז"ל: הכול צפוי והרשות נתונה.

פורסם ב: גולשים בקשר גליון מס' 9 אוקטובר 2001