זה כן לאינטרנט!

המפקח כשומר החומות

מאמר בעיתון היומי "הטיימס של לוס אנג'לס", שהתפרסם במרץ, 1998* מתאר את הצעדים בהם נוקט אחד ממחוזות דרום קליפורניה על מנת להגביל את השימוש באינטרנט בבתי הספר שבתחומו:

בנוסף למילים גסות, אסורות לשימוש גם מילים כגון "ספורט", "מימון", ו-"בידור". משמעות הדבר היא שלא מקבלים תוצאות על אולימפיאדת החורף שנערכה לאחרונה, אין דיווחים על המפולות הכלכליות באסיה, ואין מידע על האפשרויות של מילגות לאוניברסיטאות.

 

 

 

המאמר מצטט את המפקח הכללי של אותו מחוז, אל מייארס, האומר:

על התלמידים להתמקד במשימה שלהם, והמשימה היא ללמוד, לא להתבדר.

 

 

אפילו באותו מחוז, המורים ניסו להסביר שאין הגיון בגזרות. המורים למתמטיקה, לדוגמה, הסבירו שהם נעזרים באתרים כלכליים כמו אלה של הבורסה כדי למצוא דוגמאות העוזרות בהוראת אחוזים. מורים לספורט התלוננו שלפני האיסור הם פנו לאתרים לכושר גופני כדי למצוא תרגילים עבור הכיתות שלהם. אבל המפקח נשאר בשלו. הוא פסק:

המחשבים אינם לרשות התלמידים לשם הכייף.

 

האם הצעדים שהמפקח נוקט הם לא יותר מקוריוז המצביע על העדר הבנה בסיסית לא רק לגבי מהו האינטרנט, אלא מהו חינוך? או אולי, מוזרים ככל שיהיו, יש בהם גרעין של הגיון?

לא רק בחינוך

בתחומים אחרים, ולא רק במערכת החינוך, שואלים מה מתאים ומה לא מתאים לפרסום באינטרנט. נדמה שכל מספר חודשים יש נושא תורן שעולה לכותרות ומעורר דיון. על פי רוב, אותם הנושאים שמעוררים דיון סביב מידת התאמתם לאינטרנט עוררו בעבר מחלוקות בנוגע לאמצעי תקשורת אחרים. פרסום דו"ח סטאר*, לדוגמה, גרר אין ספור מאמרים סביב הצורך של הציבור לדעת פרטים אינטימיים על חיי נשיא ארה"ב. אך הדיון לגבי הפרסום באינטרנט לא היה שונה עקרונית מהדיון לגבי הפרסום בטלויזיה. ולמרות שהאתרים שבהם פורסומו פרטי הדו"ח זכו לפופולריות רבה עם הופעתם, הענין בהם גווע כמעט באותה מהירות.

גם אתרים של מתנגדי הפלות מלאכותיות, בהם פורסמו שמות מבצעי הפלות וגם שמות קרובי משפחותיהם, זכו לכותרות רבות*. בתי משפט בארה"ב פסקו שהאתרים האלה לכאורה הסיתו לאלימות נגד מבצעי ההפלות (שמות המבצעים שנרצחו הופיעו עם קו דרכם, כאילו להדגיש שאלה שנמחקו כבר לא מהווים סכנה לעוברים המחכים להוולד) וקבעו שעל בעלי האתרים לשלם פיצויים. אך גם לאתרים מהסוג הזה, מעוררים גועל ככל שיהיו, לא היה משהו יחודי אינטרנטי שעשה את דינם שונה מאותו מידע לו מתפרסם בחוברת שמופיעה במדפי העיתונים בסופרמרקט, למשל.

אם יש משהו שמבדיל בין הנושאים האלה לבין הנסיון להגביל את השימוש באינטרנט אצל תלמידי בית ספר, הוא הקביעה שתלמידים נמצאים בבית הספר לשם מטרה מסויימת, ושהשימוש באינטרנט אינו משרת את המטרה הזאת. במקרה של דו"ח סטאר, למשל, שאלו האם נחוץ לציבור לדעת פרטים מסויימים, אך לא קבעו שהאינטרנט (או הטלויזיה, או העיתון) אינו מיועד לפרסום מידע באופן כללי מפני שלציבור אין צורך לדעת. כמו-כן, במקרה של האתרים נגד הפלות מלאכותיות, הנושא שעמד לבדיקה היה האם פרסום שמות בצורה כה פרובוקטיבית היתה הסתה, ושוב, לא הייעוד של האינטרנט באופן כללי.

לא שואלים האם הקרנת סרט בכיתה תואמת את מטרות החינוך. במקום זה, שואלים האם הסרט המסויים שמקרינים אכן מתאים לאותן מטרות. הטלויזיות שמשדרות תוכניות "חינוכיות" בבתי הספר הן אותן הטלויזיות שמשדרות סרטים מצויירים בשבת וסדרות מתח תפלות בשעות הלילה, ואין איש שטוען שיש להרחיק אותן מהתלמידים בגלל זה. וכמובן, אפילו המצדדים באיסור ספרים מסויימים בבתי הספר אינם פוסקים שאין להכניס ספרים כלל וכלל לתוך בית הספר. אבל בשדה החינוכי כן שואלים האם החשיפה למידע שמגיע אל התלמידים באמצעות האינטרנט הולכת יד ביד עם המטרות של הקניית דעת וערכים. כאשר מדובר בחינוך, לאינטרנט יש, לכאורה, תכונות אינהרנטיות שעושות אותו לסכנה למערכת כולה. לכן, כנראה, ההגבלות המוגזמות כל כך של אותו מפקח בדרום קליפורניה - הגבלות שלכאורה מצמצמות את האפשרות להשתמש בכלי כמעט לאפס.

הצינור הרחב

נדמה שאין אמצעי תקשורת שהוא טעון כל כך כמו האינטרנט. מסנגריו כמעט טוענים שהוא יביא את הגאולה, ואילו מקטרגיו רואים בו כלי לקלקול מידות התלמידים, כלי שקורץ להם לעשות כל דבר מלבד להכין את שיעוריהם. ואילו בסופו של דבר, ברוב המקרים הוא אינו יותר מכלי, צינור, שדרכו מגיע אלינו מידע. ואם כך, למה החשש כלפיו?

המפקח מדרום קליפורניה רואה בתוכנית הלימודים מערכת מוצקה של עובדות שיש להעביר לתלמידים. המידע נמדד לפי משקל, וכמות מסויימת שלו אמורה להגיע לתלמידים במשך שנות לימודיהם. למרות שהאינטרנט יכול, אולי, לעזור להעביר את המידע הזה, חוששים מפניו כי במקום לעבוד כמו ברז הוא יפעל כצינור נפט. כמויות המידע שיזרמו לתלמיד תהינה גדולות מכפי שמערכת החינוך תוכל לסנן, וללומד יגיע הרבה יותר מהמידע הרצוי בלד. קשה מאד להעמיד שוטר ליד פתח הצינור ולצפות שהוא יוכל לבדוק מה זורם בו. וכאשר מנסים לעשות זאת, מגיעים למצבים אבסורדיים כמו האיסור לחפש מילים כגון "ספורט".

אבל במקום לראות באותו מפקח דוגמה ללעג, אולי עדיף לראות אותו כאדם שצלילות דעתו מעבירה אותו על דעתו. הרי הוא מבין שברגע שמשחררים את הרסן קשה לקבוע מה מתאים ומה לא מתאים. הוא יודע שאין נקודת תצפית שממנה אפשר לבדוק מה ייכנס לבית הספר, ומה יישאר בחוץ. ובעצם, דוקא מפני שהוא צודק, מפני אין דרך לעצור את הזרם, עלינו לצדד בשילוב האינטרנט בחינוך: לא מפני שבעזרת האינטרנט המידע יהיה זמין לנו יותר, או מפני שאפשר יהיה להשיג מידע עדכני יותר בקלות, אלא מפני שמצבים לימודיים אמיתיים הם מצבים שבהם אי אפשר לדעת מה הולך לקרות. הם מצבים שבהם אין התאמה חד-חד ערכית בין עובדות בספרים ושאלות של המורה. הם מצבים שבהם לא הכל נקבע מראש, אלא מצבים שבהם דוקא עלינו לצפות בשמחה להפתעות.

אותו מפקח ציין שמטרת החינוך אינה "להתבדר". אבל במילה "בידור" טמון יותר מרק החשש שהלמידה תהפך לדבר מהנה במקום הכרח שיש לסבול אותו בשקט. טמונה בה האפשרות למצוא פתרונות לא צפויים, הנכונות להתקל בעובדות שמעוררות שאלות במקום לענות עליהן, והיכולת להנות ממצבים לא מוכרים. אלו המסר של האינטרנט. אלו המסר של האינטרנט. אולי הם אינם, היום, המסר של למידה לפי מערכות החינוך בעולם, אך ראוי שיהיו. וזאת הסיבה המרכזית שעלינו לרצות לשלב אותו, חופשי ופראי ומפתיע, לתוך המעשה החינוכי.

-- -- --

בזמנו, גירסה אינטרנטית של אותו מאמר, בשם: Are some schools going too far in protecting kids?, היה באתר של ה- Denver Post.

 

דו"ח ועדת סטאר מופיע פעמים רבות ב-WWW. עותק אחד, למשל, היה בזמנו במיקרוסופט נטוורק.
אפשר היה אפילו לצפות בעדות של קלינטון ולערוך עליו חיפוש באתר הגדמה של AltaVista: AltaVista & Virage: Search Clinton Testimony (http://video.altavista.com/cgi-bin/avsearch).

 

כנראה בגלל המשפטים נגד בעלי האתר הזה הוא איננו נמצא היום
ב-WWW. יש לציין שזה היה אולי האתר מעורר החרדה המזעזע ביותר.

פורסם ב: עיונים בטכנולוגיה גליון מס' 30 מאי 1999