האינטרנט בחינוך - חלום שלא מתגשם?


האינטרנט והחינוך משולבים זה בזה בקשר הדוק. החינוך תפס מקום של כבוד בהיסטוריה של האינטרנט עוד לפני שבנקים, בתי קזינו וחנויות נכנסו לתמונה. אלה פרחו רק בשנים האחרונות, לאחר שבוניהם גילו שהאינטרנט מהווה בסיס מוצלח לניהול העסקים שלהם ולקידומם. לעומתם, אוניברסיטאות הוקסמו מהאפשרויות הגלומות באינטרנט כבר לפני יותר מעשור. הן "נדלקו" התלהבו מהיכולת ליצור קשר אנושי באמצעות המחשב ומהגישה הכמעט בלתי-מוגבלת למידע, והן התייצבו בחזית הפיתוח של טכנולוגיות אינטרנטיות ושל יישומיהן. כמה מהדפוסים הבסיסיים של האינטרנט החינוכי הונחו כבר אז.

באותה תקופה היה נדמה שדי להעתיק כמה מהמאפיינים הבולטים של הכיתה המסורתית, למשל: מאגרי מידע ודיון כיתתי לטכנולוגיות האינטרנט החדשות כדי שאלו יחוללו מהפכה חינוכית של ממש. באותה תקופה האינטרנט היה ברובו נחלתה של האקדמיה. הוא עדיין לא חלחל לבתי הספר התיכוניים והיסודיים, ולא לאוכלוסיות מחוץ למסגרות לימודיות. כאשר הוא פרץ את גדרות האקדמיה וחדר לכל תחומי החיים שלנו, הוא חולל שינויים כמעט בכל אשר נגע. בין היתר גם בתי ספר הצטרפו לחגיגה. אבל ראו זה פלא - למרות הזיקה ההיסטורית האיתנה לחינוך, הפריחה שהתרחשה בקשת כה רחבה של תחומים, לא התרחשה בחינוך. בחינוך, האינטרנט צעד צעדים קטנים בלבד, ונדמה שהוא אפילו מעד. אין זה מפני שלא ניסו לשלב את טכנולוגיות האינטרנט בחינוך, או מפני שאלה שניסו לשלבו לא היו מוכשרים למשימה.

בחמש השנים האחרונות, שנים שבהן ההשפעה של האינטרנט על התרבות הרחבה הייתה רבה מאוד, הושקעו משאבים רבים ושעות עבודה ממושכות של אנשי מקצוע מיומנים במטרה להפיק תועלת מהאינטרנט בחינוך. לא כל הניסיונות האלה כשלו. אתרים רבים, שהיוו בסיס למקורות מידע רחבי היקף בשלל נושאים, נבנו. יחד עם האתרים האלה צמחו גם מספר קטלוגים חינוכיים שקיבלו על עצמם את מלאכת הקודש של איתור אתרים שיכולים לשמש חומר לימודי טוב. פעילויות לימודיות רבות פותחו, החל מהרמה של פעילות כיתתית נקודתית, ועד לקורסים שלמים. נערכו ניסיונות חדשניים לשילוב כלים אינטרנטיים ומידע שניתן למצוא באינטרנט לתוך תהליך הלמידה, וכמה כאלה, לדוגמה החקרשת (web quest) הפכו לספינות הדגל של האינטרנט החינוכי, לדגם שכולם הזדרזו לחקות.

אך למרות כל הפעילות הזאת, יש תחושה של החמצה. גם בהשוואה לתחומי המסחר הרבים שבהם יש פריחה של ממש בשימוש באינטרנט, וגם בתוך הסביבה החינוכית עצמה, נדמה שמשהו לא זז כמו שצריך. כן, משתמשים באינטרנט בבתי הספר, אבל לא נראה שהשימוש הזה מניב פירות של למידה משמעותית. במקום זה יש תחושה שההבטחה הגדולה של האינטרנט בשדה החינוכי איננה מתממשת. אתרים בית ספריים מעוצבים היטב (וגם, יש להודות, לא מעט שעוצבו בחוסר טעם משווע) צמחו. אבל במקום להיות "לימודיים", אלה היו ייצוגיים. הם היוו כרטיס ביקור עבור מנהל שרצה להראות שבית הספר שלו צועד לתוך המאה ה-21, אך לא יותר מזה. מורים רבים מנסים לשלב את השימוש באינטרנט בשיעורים שלהם, אך לעתים קרובות מדי התוצר היחיד שאפשר להראות מהניסיונות האלה הוא רשימה סתמית של קישורים לאתרים שספק אם הם מתאימים לצורכי התלמידים (וכאשר הם מתאימים, אפשר למצוא אותן רשימות, ובאיכות טובה יותר, באתרים שכבר נבנו).

אין הכוונה כאן להשמיץ את המורים או את בתי הספר ואת יכולתם להשתמש בכלים אינטרנטיים למיניהם. נכון, מורים רבים עוד חוששים מהכלים האלה ומתקשים ללמוד את השימוש בהם, אבל ספק אם המצב במערכת החינוך גרוע יותר מאשר בחברה הסובבת אותנו. הבעיה איננה במשתמשים, ואולי אפילו לא בכלים עצמם, אלא במקום הרבה יותר יסודי. למרות הקשר ההיסטורי של האינטרנט לחינוך, עד היום, אנשי חינוך מתקשים לקבוע אילו מטרות הם רוצים להשיג באמצעות הכלים האלה. וכאשר לא מצליחים לקבוע את היעדים, קשה מאוד להשיג אותם.

אין ספק שהאינטרנט מציע פתרונות טכנולוגיים מרשימים למספר מרכיבים של הלמידה. אך הפתרונות המוצעים לא תמיד מתאימים לצורכי הלומדים. בדיקה של מספר תחומים לימודיים, וה"פתרונות" שהאינטרנט מציע להם, עשויה להמחיש את הבעיה. באפן כללי, אפשר לזהות ארבעה תחומים ראשיים של סביבות למידה מסורתיות הזוכים לניסיונות "תרגום" אינטרנטיים:

  ספרי לימוד
קורסים מסורתיים זקוקים לטקסטים המשמשים מקורות מידע ראשוניים מוסמכים. אתרי אינטרנט יכולים להוות בסיס חדש לספרי הלימוד האלה.
מקורות מידע ראשוניים ומשניים
בלמידה המסורתית לא מסתמכים על ספר הלימוד בלבד, אלא פונים למקורות נוספים כדי להרחיב את הידע על הנושא הנלמד. האינטרנט, כמאגר מידע עצום המכיל גם אמצעי חיפוש יעילים, יכול לענות על הצורך הזה.
הדיון הלימודים בכיתה
מורים טובים אינם רק שולחים את תלמידיהם לקרוא טקסטים,,אלא גם מנסים לעורר דיון בכיתה: דיון שדרכו תלמידים יוכלו להתמודד עם רעיונות חדשים. קבוצות דיון באינטרנט מהוות תשתית נהדרת לדיון מהסוג הזה.
תוצרי למידה
על פי רוב תלמידים נדרשים להגיש עבודות על מנת להראות שהם התמודדו בהצלחה עם החומר הנלמד של הקורס. אתרי אינטרנט בהם מתפרסמות עבודות של תלמידים יכולים להוות בסיס נהדר לפרסום ולהפצה של התוצרים האלה.

סביבה חינוכית דינאמית ומוצלחת זקוקה, כמובן, לנוכחותם של מרכיבים נוספים על אלה, אבל בדיקה של אלה תספיק כדי להמחיש את הבעיה. הרי בכל אחת מהנקודות שצוינו, האינטרנט יכול, לכאורה, לשמש בסיס מצוין ללמידה מוצלחת. אבל למרבה הצער, בדיקה של מידת ההצלחה של האינטרנט למלא תפקידים אלה בתהליך הלמידה מעוררת יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. הרי, ניסיונות רבים, אולי ניסיונות אין-ספור, נעשים כדי לממש את הפוטנציאל הזה. כמעט בכל היבט שבודקים אנחנו נתקלים באותה בעיה מרכזית, בעיה לא בתחום הטכנולוגי, אלא בתחום החינוכי.

אכן אפשר לפרסם ספרי לימוד על האינטרנט. אפשר לחלק את הספרים האלה לפרקים נפרדים - פרק לכל דף - ולחבר בין כל פרק ברשימת תוכן מקושרת, וכך להקל על מציאת הדף המבוקש. אפשר לשלב לתוך הפרקים האלה קטעים גראפיים מרשימים. בדרך הזאת אנחנו לכאורה מנצלים את הטכנולוגיה לצורכי למידה, ואין ספק שגם, בהתחשב במחירים הגבוהים של פרסום ספרי לימוד, חוסכים כסף רב. אבל ביסודו של דבר רק העתקנו ספר לימוד מודפס לפורמט חדיש, ואמרנו לתלמידים לקרוא מהמסך במקום מהנייר (אם כי הניסיון מלמד שהתלמידים מקליקים על "הדפס" ומכינים לעצמם ספר לימוד מודפס לכל דבר, כך שהחיסכון בהדפסה מצד המערכת החינוכית עולה ביוקר אצל התלמיד). לא פתרנו דבר בנוגע לשימוש בספרי לימוד. לא עזרנו למורים לדעת טוב יותר כיצד לשלב את השימוש בהם במערך השיעורים, ולא הדרכנו את התלמידים בקריאה מושכלת בהם.

גם במקרה של הפנייה למקורות מידע מעבר לספר הלימוד, לא בטוח שבפועל אנחנו משיגים הרבה. על פי רוב, בטכנולוגיות ה"ישנות", כאשר שלחנו תלמיד לספרייה למצוא מידע על נושא מסוים, ידענו שבדרך כלל הוא ישאל את הספרנית היכן למצוא את המידע המבוקש. איתור המידע על ידי התלמיד עצמו לא היה חלק אינטגרלי של התהליך הזה. למרות מס השפתיים של חיפוש מידע באינטרנט, גם בסביבה האינטרנטית "פונים לספרנית". זאת ועוד: להגיד לתלמיד לחפש מקורות כאשר המורה כבר מצאה אותם אינו בהכרח ניצול נבון של הטכנולוגיה. אנחנו נמצאים במלכוד: אם ניתן לתלמיד קישורים למאמרים שאפשר למצוא על הרשת, לא פיתחנו את יכולת החיפוש שלו. אך אם "נשחרר" את התלמיד לחפש בכוחות עצמו, בלי להקדיש זמן ומשאבים לפיתוח יכולת החיפוש, ספק אם הוא ימצא מידע איכותי ורלוונטי, או יידע לזהות אותו כשיפגוש בו. כך קורה שברוב המקרים, הפנייה לאינטרנט כלמקור מידע בסביבה לימודית איננה יותר מאשר קיצור דרך אל מידע שניתן היה למצוא בספרייה לפני-כן. מה גם, שלא לימדנו את התלמידים מה עושים עם המקורות הנוספים האלה. לא התעמקנו בשאלות הקשורות לצורך בהשוואה בין מקורות, בבדיקת מקורות, ועוד. בסך הכול מצאנו דרך יעילה יותר להביא מקורות לתלמיד - מקורות שאיתם התלמיד לא למד להתמודד.

כל בדיקה של קבוצות דיון אינטרנטיות מעלה את היתרונות של תקשורת א-סינכרונית. ואכן, יש מעלות לא מעטות לתקשורת מהסוג הזה. אם בעבר הקשר עם המורה או עם תלמידים אחרים התקיים בשעת השיעור בלבד, הרי שקבוצות הדיון מאפשרות הרחבה של התקשורת. בדרך כלל המשמעות המיידית להרחבה הזאת היא האפשרות ליטול חלק בדיון גם מהבית, בשעת שיעורי הבית. לכן, אין פלא שמהללים את הפורום האינטרנטי כאמצעי המאפשר התמודדות עם החומר הנלמד מעבר לשעות השיעור. לכאורה מדובר בהישג לא מבוטל. אך בפועל הוא מתגלה כהישג מפוקפק. מעטים התלמידים שרוצים להביא שיעורים הביתה, והעובדה שהשיעורים האלה מגיעים בלבוש אינטרנטי עדכני איננה ממתיקה את הגלולה. זאת ועוד, גם מורים אינם מתלהבים יתר על המידה מהאפשרות לנהל דיון עם תלמידים מחוץ לשעות השיעור. ואם קורה שיש ניסיון רציני לפתח דיון בפורום אינטרנטי, מתברר שיכולת הביטוי של רוב התלמידים לוקה בחסר. לפני שמקיימים דיון כזה, רצוי להקדיש משאבים לפיתוח יכולת הקריאה, הכתיבה וההבעה. ייתכן שיכולות אלה ניתנות לפיתוח באמצעות המחשב והאינטרנט, אבל במקרים רבים מדי מצפים היום שהתלמיד יצלול לתוך השימוש בכלי כמו קבוצת דיון ללא הכנת התשתית האוריינית הדרושה. מה גם, שלא ברור אם יש טעם באמצעים טכנולוגיים משוכללים כדי לעודד דיון דרך האינטרנט אם בכיתה המורים אינם מעודדים דיון.

נהוג לחשוב שכאשר תלמידים נדרשים לפרסם את מה שהם כותבים באינטרנט, מקום שבו העבודות שלהם יוצגו לעיני כולם, איכות העבודה עולה. יש בסיס לטענה הזאת, ואין סיבה לראות את תהליך הלמידה כתהליך שמתרחש בין התלמיד למורה בלבד. אבל שוב, בפועל, הדברים נראים אחרת. ייתכן שאין לתלמיד מוטיבציה להכין עבודה איכותית אם רק עיני המורה יראו אותה, אבל פרסום עבודות באינטרנט איננו פתרון קסם לשיפור האיכות. הרעיון די מבטיח: התלמידים מפרסמים את עבודותיהם כדי לקבל משוב, וגם כדי שהעבודות ישמשו בסיס לעבודות נוספות של התלמיד ושל תלמידים אחרים. אבל עצם הפרסום באינטרנט איננו ערובה לאיכות. על פי רוב התוצאה היא רשת מוצפת בעבודות בעלות איכות מפוקפקת, המשמשות מקור לעבודות חדשות באיכות עוד יותר ירודה. האינטרנט מאפשר תרבות של "פרסם זאת בעצמך", אך הוא איננו מבטיח שיהיה טעם לקרוא את התוצרים שפורסמו.

מה יוצא לנו מכל זה? האם המסקנה המתבקשת היא שבעצם עולם כמנהגו נוהג, שטכנולוגיות חדשות, לא משנה כמה הן נפלאות, לא ישנו דבר? ייתכן. באופן פרדוקסלי, העובדה שהאינטרנט מציע פתרונות בתחומים לימודיים מסורתיים, כמו אלה שצוינו כאן, מכשירה את הקרקע לכישלון האינטרנט בחינוך. כל טכנולוגיה חדשה, עם הופעתה, זוכה להתלהבות. אך תוך זמן קצר יחסית, כאשר מגלים שאין היא משנה סדרי עולם, כוכבה דועך. כך קורה עם האינטרנט: כאשר מנצלים אותו על מנת לתת פתרון לצרכים מוכרים, הוא הופך להיות בנאלי, והשינויים שהוא כאילו מבטיח מתגלים כלא יותר מהמשכו של הקיים. לא מדובר בכישלון, אלא במשהו יותר פשוט: אנחנו מגלים שאיננו זקוקים לטכנולוגיה מתקדמת כדי לעשות אותם הדברים שיכולנו לעשות לפני שהיא הייתה בידינו. בדיקה של כל אחד מהתחומים שהוזכרו כאן מעלה הרהור אחד מרכזי החוזר על עצמו: אם האינטרנט בסך הכול מציע פתרונות טכנולוגיים יקרים לפונקציות שעבורן כבר קיימים פתרונות, אזי לא בטוח שיש בו צורך.

אבל יש סיבה נוספת, אולי יסודית יותר, לקושי של שילוב האינטרנט בחינוך. כאשר פותחים בית קזינו באינטרנט, הוא פונה לקהל שיודע להמר (והרי לא דרושות מיומנויות מיוחדות כדי להפסיד כסף). כמו-כן, קניון באינטרנט דורש לקוחות שיודעים להיפרד מהכסף שלהם. בחינוך, המצב שונה. אותם משתמשים פוטנציאליים לא היו בקיאים במיומנויות למידה, ואם העובדה הזאת לא הייתה גלויה לעין לפני האינטרנט, היא בולטת מאוד אחריו. כאשר האינטרנט ישב, בחלקו הגדול, בסביבה האקדמית, הבעיות שצוינו כאן לא נצפו. מובן שזה היה בחלקו מפני שטכנולוגיות האינטרנט עוד היו בחיתוליהן ולכן אפשר היה לתת דרור לתקוות. אבל הייתה סיבה נוספת, סיבה שלא נראתה לעין כל עוד האינטרנט היה מחובר כל כך לאקדמיה. אותם אנשי אקדמיה שציפו לגדולות מהאינטרנט כבר ידעו איך להשתמש בספרייה. הם שמחו שניתנה להם הזדמנות לסייר בספרייה מהבית, ולא היו זקוקים להכשרה במיומנות הזאת. הם לא התקשו להבחין בין אמת לשקר בטקסטים בהם הם עיינו. הם אפילו לא תפסו שאלה עשויות להיות בעיות קרדינליות אצל אנשים אחרים. כמו-כן, הם ידעו לנהל דיון ולכתוב עבודות, ולא היה להם קשה לתרגם את המיומנויות האלה לסביבה האינטרנטית החדשה. כאשר האינטרנט היה בידיהם של אנשי אקדמיה, אפשר היה לפסוח על השלב של רכישת מיומנויות אורייניות בסיסיות. במערכת החינוך אי אפשר לפסוח על השלב הזה.

האם יש בכלל צורך באינטרנט בסביבה הלימודית? תשובה לשאלה הזאת תלויה בציפיות שלנו מאותה סביבה. האינטרנט עשוי לחדד את מיומנויות הלמידה שהן בסיס ללמידה עצמאית, ונמצאות ביסודה של למידה שמציבה במרכז שאלות ולא תשובות. בתקופה שבה הדגשים בחינוך הם על סטנדרטים ועל מבחני הישגים, בכלל לא ברור האם יש ביקוש לטכנולוגיה שאחד ממאפייניה הבולטים ביותר הוא שהיא מציבה סימני שאלה במקום סימני קריאה. אין שום פסול בשילוב האינטרנט במערכת החינוך הקיימת. הבעיה היא שאנחנו נגלה שרכשנו את מכונת הספירט המשוכללת והיקרה ביותר; נגלה שקיבלנו גישה למאגרי טקסטים אדירים, אך אלה (כמו הספריות של היום) ימשיכו לשבת עזובים וללא שימוש מושכל, ואולי ללא שימוש בכלל; נגלה שפתחנו ערוצים משוכללים לדיון, אך לתלמידים שאין מה להגיד, והמורים אינם מעוניינים לעודד דיון.

אם המערכת החינוכיות מעוניינת להשתמש בטכנולוגיה הזאת בהתאם ליכולות הנפלאות הגלומות בה, דרוש שינוי מהותי של המערכת עצמה. דרוש שינוי הן ביעדים של החינוך והן בדרכים הנהוגות להשגת יעדים אלה. כמו-כן, דרושה הקניית תשתיות אורייניות מוצקות בקריאה ובהבעה, גם ללא כל קשר למחשבים ולאינטרנט. שינוי כזה לא נראה באופק. במקום זה צפוי שנמשיך לראות שימושים טכנולוגיים צולעים, שימושים שעל פי רוב ניתן להשיג, לפחות במידה שווה של הצלחה, באמצעי למידה מסורתיים, והרבה יותר בזול.


פורסם ב:
גולשים בקשר
גליון מס' 13
מרץ, 2004