ואין כל חדש במו"ח?


כאשר סיירתי באולם התצוגות של מלון דויד אינטר-קונטיננטל במהלך כנס מו"ח ה-19, פגשתי מישהי שהחזיקה תיק שחולק לנרשמים לכנס מו"ח של השנה הקודמת. חשבתי שאם ברשותה התיק, אולי יש לה גם חוברת התקצירים של השנה ההיא. כמעט התפתיתי לבקש לעיין בה, כדי להחליט לאיזה ממבחר המושבים הבאים אבחר ללכת, וזאת מפני שכמעט לא מצאתי הבדל בין ההרצאות השנה לבין ההרצאות של השנה הקודמת. אם כך, עיון בחוברת התקצירים של השנה הקודמת היה עשוי להיות שווה ערך לעיון בחוברת של השנה. בסופו של דבר שומעים אותן ההרצאות.

יש לי ארון שכמעט מלא בתיקים יפים שמחולקים בכנסי מו"ח, ומדף ההולך ומצטופף עם חוברות התקצירים. התיקים אכן יפים, אבל לדאבוני הם מהווים אחד מהמקרים היחידים שבהם עדיף רק להסתכל בקנקן. הרי כאשר מעיינים בתוכן הופכים בו והופכים בו עד שמגיעים למסקנה שבעצם מעט מאד נמצא בו. מי שמבקש ללמוד על חידושים והמצאות בשילוב המחשב והאינטרנט לתוך תהליך הלמידה עשוי לגלות שכנס מו"ח איננו המקום המתאים לעשות זאת.

כמובן שאיננו באים לכנס מו"ח רק על מנת לשמוע על חידושים והמצאות. כנס מו"ח הוא פגישת מחזור של קבוצת אנשים ששילוב המחשב בחינוך הוא מקור פרנסתם ו/או משאת נפשם. טוב ונעים, ואפילו רצוי, להיפגש עם האנשים האלה, ואפילו עוד יותר נעים לשבת סביב שולחנות עמוסי כל טוב בעת הפגישה. אך למרות שנעים מאד לפגוש חברים ועמיתים למקצוע, בכלל לא בטוח שצריכים ארוחת צהריים דשנה ותיק מהודר כדי לעשות זאת, במיוחד כאשר השובע שהוא תוצאה של הארוחה איננו מכסה על הרעב שהוא תוצאה של האזנה במושבים.

המפגש החברתי אכן חשוב מאד, אך גם הוא מעורר מספר הרהורים. מצד אחד רואים את אותם הפרצופים. האם משמעות הדבר הוא שאין אנשים חדשים שנכנסים לתחום? מצד שני, נעדרו מספר פרצופים מוכרים, וזה כנראה מפני שלא מעט מהמשתתפים הוותיקים כבר אינם מוצאים טעם בתשלום המחיר היקר רק לראות חברים ותיקים ולהתאכזב מרמת ההרצאות.

ומה היה שם? התכבדנו במרצים מוזמנים למליאה שנשמעו כאילו שהם בכלל לא התכוננו למעמד והפגינו זלזול באינטליגנציה של באי הכנס. שמענו הרצאות במושבים, כמו זו של מפיקי ומכיני האנציקלופדיה של Ynet, שלא היו אלא פרסומות לשמם ובכלל לא עסקו בחינוך או בתהליך הלמידה. ישבנו דרוכים לקראת הרצאות בעלות שם מפתה, רק לגלות שאפשר היה לסכם את כל ההרצאה במשפט קצר כמו "התלמידים השתתפו פעמיים בפורום מקוון במהלך לימוד הנושא", או "העלינו חומרים למידה לאתר האינטרנט של בית הספר". וזכור, היו הרצאות שגרמו לתחושה של d?j? vu, שבעצם בהצגה הזאת כבר היינו. ופה ושם היו גם מספר דיווחים צנועים על ניסיונות זעירים אך מעניינים.

אין כל זה אומר שאי-שם במערכת החינוך של ישראל אין כיתות ובתי ספר שבהם מתרחשים תהליכים לימודיים מעניינים וכדאיים שמשלבים את המחשב ואת האינטרנט. רוב הניסיונות האלה אינם מהפכניים או חדשניים, אלא צעדים קטנים במסע ארוך, ואין שום פסול בכך. כאשר צופים בכיתות כאלה מתרשמים וחשים שאכן לאט-לאט אנחנו לומדים מה לעשות עם הכלים האלה, ושאפשר לעשות הרבה. אבל כאשר בכנס מקצועי שומעים דיווחים על אותם מהלכים נוצרת תחושה של חוסר סיפוק. על פי רוב, פעילות חינוכית זעירה איננה יוצרת רושם גדול כאשר מדווחים עליה במושב בכנס. מה גם, פעילויות כאלה, חשובות ככל שיהיו, אינן מצליחות להרשים כמו ההמצאות הטכנולוגיות שמציגים בתערוכה - המצאות הנראות לעין נוצצות ביותר, אם כי בבדיקה קצת יותר לעומק מגלים שהן משקפות תפיסות חינוכיות מסורתיות ושמרניות ביותר.

מארגני כנס מו"ח ה-19 בחרו את הכותרת "התקשוב והמדיה התקשורתית כמחוללי תהליכים חברתיים". ספק אם שמענו הרצאות שעסקו בתהליכים חברתיים, קל וחומר הרצאות שעסקו בתקשוב כמחולל שינויים כאלה. שמענו מארגנים ומבצעים של פרויקטים של רשתות ושל בתי ספר שהביעו סיפוק רב ממה שהם עשו. אין לנו שום סיבה לחשוב שאין אמת בדיווחים האלה. דיווחים כאלה יוצרים את הרושם שהרבה מתרחש בתחום המחשב והאינטרנט בחינוך. ובכל זאת, כאשר מרכזים את הכל ביומיים של כנס, מקבלים את התחושה הלא נעימה שאין כל חדש תחת השמש. בסיום, משוחחים עם הידידים ומגלים שגם להם תחושה דומה. שואלים למה בכלל באנו, ואומרים להתראות בשנה הבאה.


פורסם ב:
לתפוס דג ברשת - מגזין אלקטרוני של או"ח
גליון מס' 9
אפריל 2004