פותח וסוגר בסביבה האינטרנטית


התחברת לאינטרנט - התחברת לעולם! זו לפחות הדעה הרווחת. לפי תפיסה זו, האינטרנט הנו טכנולוגיה הפותחת למשתמש בו את העולם הרחב. המשתמש היחיד יושב לבדו מול המחשב שלו, מבודד מהעולם, אבל באמצעות התקשורת האינטרנטית הוא פורץ את גבולות הזמן והמקום. באמצעות התקשורת האינטרנטית נוצרת נגישות למידע שלפני-כן היה חסום בפניו. בציבור הרחב נוצר אתוס אינטרנטי שמהלל את הפתיחות הזאת: האדם המחובר, החשוף למקורות שלא היו נגישים לו קודם לכן, הופך לאזרח העולם. זאת ועוד - הנגישות למידע רחב ומגוון נחשבת כיסוד מרכזי בחברה דמוקרטית, ולכן האינטרנט נעשה לאחד מאבני היסוד של אותה חברה. ומיותר להוסיף שמערכת החינוך מצטרפת לחגיגה.

לא מדובר רק במישור של מידע. האינטרנט הוא כלי המאפשר יצירת קשר בלתי-אמצעי עם אנשים אחרים, וזאת ללא תוויות וללא דעות קדומות. המילה הכתובה באינטרנט נקייה ומשוחררת מסימני זיהוי על אודות מקורה. לפי תפיסה זו, אותה מילה מבטיחה את התמודדותו של האדם מול דעות אחרות ללא השפעות חיצוניות ומכבידות של מעמד או של יוקרה. אין זה רק עניין של האנונימיות שאותה מאפשרת התקשורת האינטרנטית אלא גם של קלות הפרסום וההפצה באמצעות האינטרנט. בהשוואה לדפוס, הפרסום באינטרנט זמין, קל וזול.

האינטרנט מבטיח לא רק מעבר קל "מהכורסה אל העולם" (דבר שגם הטלוויזיה, ובמיוחד הטלוויזיה בכבלים, מבטיחה) אלא גם פתיחת בית הספר בפני אין ספור גירויים והזדמנויות של חשיפה למידע. במקום להכיר רק את ספר הלימוד ואת קולו של המורה, התלמיד בבית הספר הופך להיות צרכן מידע המחפש ובוחר מתוך היצע עצום את המידע הנחוץ לו. המערכת החינוכית ברובה רואה בכך יתרון והיא מזדרזת לאמץ טכנולוגיות אינטרנטיות ולשלבן בתהליך הלמידה. כמובן שהחשיפה למידע ממקורות חדשים ומגוונים נושאת אתה גם סכנה: התלמיד עשוי להיתקל במידע כוזב ואף מזיק. אבל ההתייחסות של המערכת החינוכית היא לרוב התייחסות חיובית - הרחבת מעגל המקורות היא דבר חיובי בבניית אדם אוטונומי.

אולם המערכת החינוכית אינה הולכת שולל אחר השילוב הזה. היא דנה במידת החשיפה הרצויה לתלמיד. היא שואלת אם פתיחות יתר, שהיא תוצאה של חדירת האינטרנט לתוך בית הספר, אכן מתאימה לתלמידים. אך למרות העין הפקוחה כלפי הפתיחות הזאת, כמעט לא נשמעת שאלה אחרת, שאלה שאיננה פחות חשובה רק פחות נראית לעין: האם החשיפה שאותה מבטיח האינטרנט, הנגישות הכמעט בלתי מוגבלת אל מידע ואל אנשים, באמת קיימת במציאות? או אולי אותה טכנולוגיה, שתאורטית מאפשרת גישה לכל כך הרבה מידע, חוסמת למעשה את האפשרות להגיע למשהו שהוא באמת שונה. אולי במקום באמת לפתוח, האינטרנט רק יוצר רושם של פתיחות? אולי יש כאן אחיזת עיניים, כאשר לפנינו היצע עצום לכאורה, אך למעשה אין בו חדש? אולי לפנינו הקבלה אינטרנטית להיצע המוצרים בסופרמרקט, שם אפשר למצוא 20 סוגים של קורנפלייקס על המדף, אך לכולם אותו הטעם?

יש מבקרים שמזהים את הבעיה הזאת כבעיה של מי שולט באינטרנט. מאז שה-WWW פרץ לתודעה הציבורית, לפני כשמונה שנים, השתנה האינטרנט באופן משמעותי. בראשית היה ה-WWW דומה למערב הפרוע - מרחב אנרכי שבו אף אחד אינו תופס את השלטון. כל אחד היה יכול ליצור ולהפיץ מידע. במצב כזה הצרכן נדרש לבחון היטב את מהימנות המידע שאליו הוא הגיע. הגולש נדרש אז לנהוג בזהירות כלפי המידע, אבל הפתיחות הייתה אמתית. מרחב ה-WWW היום גדול בהרבה מזה שהיה אז. בשוליים הרחבים שלו עדיין אפשר למצוא שרידים של אותו מערב פרוע של מידע. אבל עבור הרוב המכריע של משתמשי האינטרנט של היום, החשיפה למידע עוברת דרך אתרי-על גדולים, ואלה מנוהלים ושייכים לחברות תקשורת גדולות. אם פעם היווה האינטרנט אלטרנטיבה לחברות התקשורת הגדולות, היום אותן חברות שולטות ביד רמה בחלק נרחב מהאינטרנט. הגולש אולי חש שהוא נחשף לעולם הגדול, אבל המציאות היא אחרת. כדי להגיע למידע הוא עדיין עובר דרך אותם מסננים שקיימים בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה.

גם הטלוויזיה בכבלים מעניקה לנו פתיחות מדומה, אבל משום מה אנחנו פחות מתפתים ללכת אחריה שולל. אין ספור תחנות עומדות לרשותנו, אבל הן מציעות לנו עוד ועוד מאותו הדבר. על פניו, ההיצע האינטרנטי נראה אחר, אך מראה זה יכול להטעות. כמו שריבוי התחנות מבטיח, לכאורה, אפשרות שכל אחד ואחד יוכל למצוא משהו העונה על צרכיו, כך גם ה-WWW כאילו מתאים את עצמו לרצונות שלנו. אבל שוב, במקום ליצור פתיחות אל הלא נודע, הלא מוכר, לעתים קרובות מדי התוצאה היא סגירה, חסימת הלא מוכר מהמודעות שלנו. כאשר משתמש ותיק חוזר לאתר של חברת amazon, למשל, האתר מזהה אותו דרך המחשב שמולו הוא יושב. האתר מקדם את המבקר לא רק בברכת שלום אלא גם בשמו, ומציע לו מוצרים שלפי פרופיל שנבנה על כל אחד מהמשתמשים - בעקבות חיפושים וקניות קודמות שלו - עשויים לעניין אותו. על פניו יש כאן שירות נפלא - משרת פרטי שיודע מה אנחנו אוהבים ומביא לנו משהו מאותו סוג. אבל התנהגות זו גם כולאת אותנו בטעם שנוצר בעבר, וקשה מאוד להשתחרר ממנו או לשנותו. במסווה של פתיחות אנחנו ננעלים לתוך דפוסים שנוצקו בעבר, דפוסים המתחזקים בעזרת הטכנולוגיה.

הטכנולוגיה עצמה איננה בהכרח שורש הרע. אחת הסכנות המרכזיות של הסגירה הזאת באה לביטוי לא כתוצאה מהטכנולוגיה, אלא כתוצאה מהדרך שבה אנחנו מתייחסים אליה. אפשר לכנות את הגישה הזאת כ"ישחקו הבחורים לפנינו". המחשב והאינטרנט מביאים את הכול ישירות אלינו, כך שאין לנו צורך ללכת לקראתם. בתרבות שלנו המצב הזה נחשב כיתרון - הרי כבר מגיל צעיר אנחנו לומדים שכדאי לתת לאצבעות ללכת במקומנו. אבל כאשר מדובר לא בקניית מוצרים, אלא במידע על אודות העולם סביבנו, הדברים אינם כל כך פשוטים.

האינטרנט מאפשר לנו לצפות ביצירות אמנות נפלאות מבלי לצאת מהבית. יש מי שיטען שלראות ציור מופת על גבי מסך של מחשב אינו דומה לראיית ציור זה על הבד, אבל איכויות הרזולוציה של היום מאפשרות לנו להתרשם גם דרך המסך. אם כך, הרבה יותר קל (וזול) להתבונן במונה ליזה מהבית מאשר לעלות על מטוס, לשכור חדר במלון, להמתין בתור בלובר על מנת לצפות זמן קצר, יחד עם תיירים רבים נוספים, בציור עצמו. מה גם שקשה להתקרב מספיק לציור על מנת להתבונן בו ממש.

לעומת הצפייה במוזאון, התמונה על המסך דרך האינטרנט מאפשרת לנו צפייה כמעט אינטימית בציור. אבל במקרה זה המידיות, אותה תכונה נפלאה של האינטרנט, היא בעוכרינו. נעדר כאן התהליך של הכנה, של התכוונות. חוקרים רבים מוסרים לנו שרק כאשר אנחנו הולכים לקראת משהו באופן פעיל יש בנו היכולת להכיר אותו ממש, ואילו במקרה הזה אין הליכה "לקראת". לצופה מבעד למסך קשה להתכונן כראוי לחוויית הצפייה, והציור הופך אז לעוד ציור מני אלפים רבים שאפשר לצפות בו מספר שניות ולעבור לציור הבא. היתרונות שבצפייה האישית, האינטימית, הולכים לאיבוד. אם בכל זאת אנחנו בוחרים לצפות בציור בלובר, הרי זה מפני שהצפייה עצמה כמעט משנית לתהליך ההתכוונות, תהליך שבלעדיו איננו מצליחים להסתכל בציור בעיניים הדרושות.

עוד בשנת 1995 תיאר המבקר אנדריו שפירו את עתיד המרחב האינטרנטי כנתון בין שתי אפשרויות, שאותן הוא כינה Cyberkeley ו- Cyberbia. לפי שפירא, Cyberkeley הוא מרחב הדומה לכיכר העיר - אזור שוקק פעילות, שבו קיימת אפשרות להכיר מגוון רחב של גישות ודעות. ולא רק אפשר; ב-Cyberkeley קשה שלא להיתקל בחדש, בשונה, בבלתי-צפוי. ה-Cyberbia, לעומתו, מתואר על-ידי שפירא כמרחב מבודד, סטרילי. במרחב זה לא מסיירים, אלא הולכים ישירות ליעד. אין כאן מקום ל"לא מוכר", ואין צורך להיפגש בשום דבר שאיננו תואם את הטעם או הרצון שלנו. דיירים ב-Cyberbia נעזרים בקליק של העכבר לא רק כדי להגיע ליעד שלהם, אלא גם על מנת לדחוק הצדה כל דבר לא מוכר. במרחב הזה אפשר להיות משתמש אינטרנט אינטנסיבי, ובאותו הזמן להיות מנותק משאר היקום.

כבר אז זיהה שפירא את המגמה של שליטה של מספר מצומצם של חברות תקשורת על המרחב האינטרנטי; אבל תופעה זו איננה רק תופעה של השתלטות. יש בטכנולוגיה האינטרנטית משהו שמזמין את צמצום האפשרויות. השוואה בין עיתון מודפס לבין עיתון אינטרנטי יכולה אולי להמחיש זאת. לכאורה, אין הבדל בין השניים - גם העיתון וגם האתר מורכבים ממילים. אבל העיתון המודפס הוכן עבורנו כאוסף של כתבות על מבחר נרחב של נושאים. בעת קריאת העיתון המודפס הקורא כמעט שאינו מסוגל להימנע מלתת לעיניים לטייל על הנייר. אם ירצה או לא, הוא יעיין בכותרות של כתבות נוספות וייתקל במידע שהוא חדש לו. החשיפה ללא מוכר היא כמעט בלתי-נמנעת. בפורמט האינטרנטי, לעומת זאת, קל לצמצם את מגע העין. אפשר אפילו לבנות עיתון בעצמנו כך שהוא יכיל קישורים רק לכתבות המתאימות לאמות המידה שקבענו מראש. אין שום פסול בזה. זה דווקא יכול להיות מאוד יעיל. אבל ספק אם בדרך הזאת נוכל להיפתח לבלתי-מוכר.

המערכת החינוכית, בין שאר תפקידיה, מנסה לפתוח את התלמיד אל העולם הסובב אותו, לעודד אותו לגלות בו עניין ולהעניק לו כלים שיאפשרו לו להכיר את העולם מקרוב. ללא ספק, האינטרנט עשוי להיות כלי חשוב במילוי התפקידים האלה. המידע הכמעט בלתי-מוגבל שהאינטרנט מכיל, והגישה הבלתי-אמצעית לקשר שהוא מאפשר בין בני אדם בעלי ידע, עשויים למלא תפקידים חשובים בתהליך הלמידה. התפקידים האלה של האינטרנט תואמים את הדרך שבה הטכנולוגיה הזאת נתפסת בחברה הרחבה שבתוכה פועלת המערכת החינוכית. אבל אותה חברה מסתנוורת מההיצע האינטרנטי הרב כל כך. היא איננה מודעת מספיק לדרכים שבהן האינטרנט, שלכאורה בא לפתוח, בעצם סוגר.

ההבטחה אינה תואמת בהכרח את המציאות. המערכת החינוכית מזהה את החיוב שהאינטרנט מציע, ועושה מאמצים מבורכים לשלב את החיוב הזה בתוך תהליך הלמידה. אך אל לה, לאותה מערכת, להסתנוור מהנוצץ שצד את עינה של החברה הרחבה. עליה לשים לב גם לנסתר, למה שהחברה הרחבה ממאנת לראות. המערכת החינוכית חייבת להיות מודעת לכך שהמידיות שבגישה אל מידע שהאינטרנט מציע עשויה למנוע מאתנו להפיק תועלת ממידע זה, ההופך לכל כך נגיש. עליה להבין שתוך כדי מתן גישה למידע רב כל כך, הטכנולוגיות האינטרנטיות גם מאפשרות לנו, כמעט מזמינות אותנו, לחסום את עצמנו בפני השונה והלא מוכר. אם מערכת החינוך תגלה מודעות למגבלות אלה, ולא תלך שולל אחר החדש והנוצץ, יש סיכוי שהיא תוכל להפיק ברכה אמתית מהטכנולוגיות האינטרנטיות הנהדרות.

 

פורסם ב: גולשים בקשר גליון מס' 11 נובמבר 2002