נחנו גדלים לתוך מציאות המשתייכת לזמן ולמקום מוגדרים.

אם ננסה לצאת בדמיוננו אל מחוץ למציאות זו, על מנת לראות
כיצד היא משפיעה עלינו, נגלה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. 
אנחנו מקבלים כמובנות מאליהן את הדרכים שבהן אנחנו 
מבינים את העולם, אף-על-פי שאלה אינן דרכים "טבעיות" אלא 
תוצאה של הסביבה. כך הדבר גם לגבי ההשפעה של הדפוס על 
חיינו. 
היסטוריונים מלמדים אותנו שאנשים שחיו לפני תקופת הדפוס 
ראו את העולם אחרת מאשר אנחנו רואים אותו היום. הם 
מציינים שלפני הדפוס וההפצה העצומה של המילה המודפסת, 
תמונות ודמויים חזותיים מלאו תפקיד גדול יותר בחיי האדם. כך 
למשל, הכנסיה היתה מלאה פסלים ותמונות, שנועדו לכוון את 
המחשבה ואת האמונה של הצופים בהם כמו שהספר מכוון 
אותנו היום.
בספרו של ויקטור הוגו, "הגיבן מנוטר-דם", מתואר איש מחקר 
השוקד על ספריו ומתבונן בספר המודפס הראשון שלו, המצטרף 
לספרים האחרים שהוכנו בכתב יד. ואז הוא מביט דרך חלונו 
בכנסיה של נוטר-דם ומהרהר בקול: "זה יביא לסוף של זה." 
בכוונתו לומר שהספר המודפס יביא לסופה של הכנסיה. אין 
הכוונה כאן לכך שהספר המודפס יביא את הקץ על האמונה 
הדתית, אלא שהדרך שבה הספר מתאר את העולם תשתלט על 
הדרך שבה הכנסיה תארה את העולם. 

על שינויים אחרים שהדפוס חולל