כן, הצלחנו לצלם מספר צילומים בדקות הראשונות ההם, אם כי בוודאי יעבור קצת זמן עד שהם יעברו את התהליך הלא דיגיטלי המייגע של פיתוח, עד שהם יזכו לסריקה והעלאה כאן.

אבל למרות שהצלחתי לצלם אותה, אני מצטער שלא צילמתי את הבנים כאשר הם באו איתי למחרת לבקר אצל האמא שלהם ואחותם החדשה.

איתן קרן מאוזן לאוזן, אבל בהשוואה לאחיו, נדב, הוא נראה שלו לגמרי אצל נדב זה היה כאילו אור פנימי נדלק אצלו והיה עצום כל כך שהוא פשוט פרץ החוצה בכל חלקי גופו. יתכן שזה היה צפוי, היות וכל אורך ההריון איתן הבין באופן די ברור מה התרחש, ולכן הוא היה מסוגל במידה מסויימת להכין את עצמו. נדב, לעומתו, הבין את המילה "תינוקת" ו-"לידה", אבל ספק אם הוא לגמרי הפנים את המשמעות שלהן על הסביבה המיידית שלו. יומיים לפני הלידה הוא הוריד מספר מדבקות שהיו ליד המיטה שלו וניסה להעביר אותן גבוה יותר על הקיר. לבסוף הוא דרש ממני לעזור לו, והדבקתי אותם כמעט ליד התקרה. "למה אתה רוצה אותן שם?" שאלנו. "שהתינוקת לא תיגע בהן" הוא ענה. ויש להודות שיש הגיון מסוים בדבריו.

כאשר חזרתי הביתה אחרי הלידה הבנים כבר היו במיטות - יעל השכן השכיבה אותם. נדב ישן, אבל איתן שמע אותי פותח את הדלת וקפץ מהמיטה כדי לראות אותי. זאת היתה ההזדמנות שלו לקרון. ובאמת, היינו כמו שותפים בשמחה. כאשר נדב נולד איתן היה בן שנה ותשעה חודשים, ולמרות שהוא הבין המון כבר אז, ספק שהוא הבין את המשמעות של אח צעיר שנולד לו. הפעם זה אחרת - הוא ליווה את כל שלבי ההריון בהתעניינות ובהתרגשות, ורגע הבשורה הטובה היה בהחלט רגע של שיא.