עשרים ושתיים אותיות יסוד חקקן, חצבן, שקלן והמירן, צרפן וצר בהן נפש כל העתיד לצור.

אותיות עברית המתקיימות בסיברספייס?

איזה חיבור נפלא של הישן עם החדש. איזה מסע נפלא של אותן אותיות שהתחילו כחקוקות באבן, קיבלו צורה על קלף ועברו תפוצה בכל העולם על גבי הנייר, ועכשיו מוצאים את דרכן בתוך הסיברספייס כאשר הן אינם יותר מאשר ביטים זעירים שמתגלים לעינינו כאשר אלקטרונים מגיבים בתגובה כימית בקצה הקדמי של הצג.

ואם נכונה האגדה שהאותיות העבריות הן בעצם מתנת הקב"ה לאנשות, האם נוכל עכשיו להגיד שאנחנו משלימים את המעגל ומחזירים את אותן האותיות בכך שאנחנו שולחים אותן לתוך הסיברספייס? יסלח לי כל קורא שנתקל בדף הזה, אבל נדמה לי שאי אפשר שלא להתרגש מהשילוב של אותיות קדומות וטכנולוגיה מתקדמת.

(ואם יש מישהו שמעוניין סתם בסיפור מעניין מההיסטוריה של הקיבוץ שלי, זה מזכיר לי משהו.) זה גם המקום לציין עם קצת דמיון אותיות עבריות יכולת להתקיים גם בפקקי תנועה.

אבל אולי אפשר גם להרגיש שיש כאן סתירה בקיומן של אותיות עבריות באינטרנט. הרי לכאורה האינטרנט מחבר בין כל העולם. אם הוא יכול ליצור תקשורת בין לאומית, למה להשתמש בשפה שהיא מובנת לפחות מאחוז אחד מכל העולם? האם אין כאן אנכרוניזם בכך שמשתמשים במערכת סימנים המוכרת למעטים כל כך בתוך מדיום שהוא כל כך אוניברסלי?ילסרבינוא ךכ לכ

הבה נודה בכך שקשה לתאר משהו יותר מרתק מאשר להשתמש באותיות עבריות במרחב של סיברספייס על מנת לדבר על עצמנו. הרי יש כאן דוגמה נפלאה של האני בתוך האין.

האני  בתוך ה אין.

  אותן שלוש אותיות א   נ  י  רק בסדר שונה.

מצד אחד, האין -- הסיברספייס -- ישות ללא צורה, לא כלום המרחף מעלינו, בתוכנו, אי-שם בתודעתנו, ובתקופה שלנו, מאיים עלינו כאילו הוא הוא הנצח. ובשינוי קל של סדר האותיות, הפיכת הלא כלום לנקודת המוצא הבסיסית של כל מעשה: האני; לקביעת העובדה שאני קיים, שבתוך הלא כלום הנצחי בכל זאת אני מסדר אתה עולם ואת הסביבה שלי.
(יהודה עמיחי איננו הראשון, או היחיד, לבטא את האפשרויות של התמקמות האני בתוך העולם, אבל תמיד יש לו הדרך המיוחדת משלו: אני אדם יחיד.)

אפשר בנקל לראות שאין בדפים האלה בעברית ניקוד. אין זאת החלטה של עריכה, אלא מגבלה טכנית. זאת הסיבה שקטעים שאינם יכולים לעמוד לבדם ללא ניקוד נמצאים כאן כתמונות. אין ספק, נעשה כאן אבל.

ואם יושבים בשקט בשקט, אפשר להבחין בקולם החלש של הנקודות, אותם סימנים זעירים שמבטאים את התנועות, שנותנים לאויר לזרום, ועל ידי כך מאפשרים לנו להשמיע את השפה שלנו. הן טוענות שיש כאן אפליה. הרי כה היללתי את האותיות ואילו כלפיהן התיחסתי בביטול. והן צודקות. מגיעה גם להן דקה בזרקורים.

את הדקה הזאת נביא בעזרת עלילות מיקי מהו של אברהם שלונסקי.

ורצוי שתמיד נזכור את דבריו של ר' מאיר המצוטטים ב-תלמוד בבלי, עירובין יג' ע"א:

וכשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך שמים היא; שמא אתה מחסר אות אחת, או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו.