ספטמבר, 2004
מוצף
הקרב היה אבוד מראש. היה בו, אולי, משהו ראוי להערכה, אך חסר סיכוי באופן מוחלט. כיצד אפשר היה לחשוב שאוכל לתת ביטוי לחפצים הרבים כל כך שנכנסים לחיי, ואפילו לרגע קט ממקדים אותם. יש כל כך הרבה חפצים שאני אוסף, ולכן אחד סיפור משלו. כמובן שאין לי ברירה מאשר לברור ביניהם. כמה הם מקבלים את 15 הדקות שלהם, אך אחרים נידונים לשכחת נצח בלי אפילו דקה אחת.
האם זה משנה? בסופו של דבר, כמובן שלא. אבל אם אנחנו מתחילים לרכז את המבט בחפצים שבדרך כלל אינם זוכים לשום תשומת לב, חפצים שמראש צפויים להשכח, כל אחד דורש יחס שווה, כל אחד צועק "גם אני!". אבל כאמור, הקרב אבוד מראש.
ובעצם, זאת הסיבה שהיה נדמה לי שעם סיום השנה השנייה של הפרויקט הזה הגיע הזמן לסיומו. המטרה היתה לא רק לערוך רשימה של החפצים שהתווספו אצלי במהלך השנים. קיוויתי שהצלחתי גם לבחון דרכים השונות לשמור ולזכור אותם, שהשתמשתי בחפצים האלה כקרש קפיצה לתוך הבריכה של רפלקציה. אבל גם דרכי הרפלקציה השונות חוזרות על עצמן, וכאשר חשתי שזה כבר קורה, היה הגיוני להפסיק.
אך כמובן לא היתה זאת הסיבה היחידה. כל עוד מספר החפצים שבהם אני מתמקד יחסית מצומצם, כל אחד מקבל תשומת לב מיוחדת. אך לקראת סיום הקיץ התחלנו במבצע שיפוץ נרחב בבית שלנו, והוצפתי בחפצים רבים כל כך שלא יכולתי להתמודד איתם. כחלק חשוב מההכנה לשיפוץ היה עלי לרוקן את הבית - להכניס חפצים רבים לתוך קופסאות עד אחרי השיפוץ. אך בנוסף, היו המון חפצים (רובם, אך לא כולם, חפצים שנשמרו עד עתה בבוידם בתקוה שיום אחד אתפנה לבדוק מה שיש לי שם) שהגיעו ישירות לפח. הרי היה ברור שאספתי כל כך הרבה כך שלעולם לא אוכל להקדיש את הזמן לעבור על הכל ולהחליט מה לשמור ומה לזרוק. כאשר אתה טובע בים של חפצים, לפעמים הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לרוקן את הים.
מפני שבשום פנים לא יכולתי לתת קול לכל מה שאני זרקתי (וגם לא לכל מה שעליו המשכתי לשמור) התחזקה אצלי התחושה שהגיע הזמן לחתום את הפרויקט הזה. אך באותו הזמן שאני ניסיתי לזרוק כמה שיותר, כמעט כאחוז טירוף, ובלי יותר מדי תחושות אשמה, התברר לי ששנה שלמה נוספת של חפצים התאספה מולי, ולכל חפץ סיפור משלו. למרות שצעדתי אל הפח, רק יד אחת אחזה במה שרציתי לזרוק. היד השנייה אחזה במצלמה הדיגיטלית כדי שאוכל לשמר משהו מהחפצים שנראו לי בכל זאת בעלי משמעות (ולבסוף, שמרתי יותר מדי מהחפצים עצמם). התמונות האלו מהוות הבסיס לשנה השלישית של הפרויקט הזה. כל חודש מתמקד בחפץ, או קבוצה של חפצים, שחשפתי בעת שניסיתי לרוקן את הבית. כל חפץ מהווה פיסת היסטוריה - לפעמים היסטוריה אישית, לפעמים ציבורית, ולפעמים שתיהן. אבל הצעד הראשון הוא לקבל את העובדה שאנחנו מוצפים, שיש יותר מדי חפצים בכדי שנוכל להתמודד איתם.
מוצף
הקרב היה אבוד מראש. היה בו, אולי, משהו ראוי להערכה, אך חסר סיכוי באופן מוחלט. כיצד אפשר היה לחשוב שאוכל לתת ביטוי לחפצים הרבים כל כך שנכנסים לחיי, ואפילו לרגע קט ממקדים אותם. יש כל כך הרבה חפצים שאני אוסף, ולכן אחד סיפור משלו. כמובן שאין לי ברירה מאשר לברור ביניהם. כמה הם מקבלים את 15 הדקות שלהם, אך אחרים נידונים לשכחת נצח בלי אפילו דקה אחת.
האם זה משנה? בסופו של דבר, כמובן שלא. אבל אם אנחנו מתחילים לרכז את המבט בחפצים שבדרך כלל אינם זוכים לשום תשומת לב, חפצים שמראש צפויים להשכח, כל אחד דורש יחס שווה, כל אחד צועק "גם אני!". אבל כאמור, הקרב אבוד מראש.
ובעצם, זאת הסיבה שהיה נדמה לי שעם סיום השנה השנייה של הפרויקט הזה הגיע הזמן לסיומו. המטרה היתה לא רק לערוך רשימה של החפצים שהתווספו אצלי במהלך השנים. קיוויתי שהצלחתי גם לבחון דרכים השונות לשמור ולזכור אותם, שהשתמשתי בחפצים האלה כקרש קפיצה לתוך הבריכה של רפלקציה. אבל גם דרכי הרפלקציה השונות חוזרות על עצמן, וכאשר חשתי שזה כבר קורה, היה הגיוני להפסיק.
אך כמובן לא היתה זאת הסיבה היחידה. כל עוד מספר החפצים שבהם אני מתמקד יחסית מצומצם, כל אחד מקבל תשומת לב מיוחדת. אך לקראת סיום הקיץ התחלנו במבצע שיפוץ נרחב בבית שלנו, והוצפתי בחפצים רבים כל כך שלא יכולתי להתמודד איתם. כחלק חשוב מההכנה לשיפוץ היה עלי לרוקן את הבית - להכניס חפצים רבים לתוך קופסאות עד אחרי השיפוץ. אך בנוסף, היו המון חפצים (רובם, אך לא כולם, חפצים שנשמרו עד עתה בבוידם בתקוה שיום אחד אתפנה לבדוק מה שיש לי שם) שהגיעו ישירות לפח. הרי היה ברור שאספתי כל כך הרבה כך שלעולם לא אוכל להקדיש את הזמן לעבור על הכל ולהחליט מה לשמור ומה לזרוק. כאשר אתה טובע בים של חפצים, לפעמים הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לרוקן את הים.
|
 |
מפני שבשום פנים לא יכולתי לתת קול לכל מה שאני זרקתי (וגם לא לכל מה שעליו המשכתי לשמור) התחזקה אצלי התחושה שהגיע הזמן לחתום את הפרויקט הזה. אך באותו הזמן שאני ניסיתי לזרוק כמה שיותר, כמעט כאחוז טירוף, ובלי יותר מדי תחושות אשמה, התברר לי ששנה שלמה נוספת של חפצים התאספה מולי, ולכל חפץ סיפור משלו. למרות שצעדתי אל הפח, רק יד אחת אחזה במה שרציתי לזרוק. היד השנייה אחזה במצלמה הדיגיטלית כדי שאוכל לשמר משהו מהחפצים שנראו לי בכל זאת בעלי משמעות (ולבסוף, שמרתי יותר מדי מהחפצים עצמם). התמונות האלו מהוות הבסיס לשנה השלישית של הפרויקט הזה. כל חודש מתמקד בחפץ, או קבוצה של חפצים, שחשפתי בעת שניסיתי לרוקן את הבית. כל חפץ מהווה פיסת היסטוריה - לפעמים היסטוריה אישית, לפעמים ציבורית, ולפעמים שתיהן. אבל הצעד הראשון הוא לקבל את העובדה שאנחנו מוצפים, שיש יותר מדי חפצים בכדי שנוכל להתמודד איתם.
