יולי, 2005
לפני הפאוארפוינט
הרצאות הן חלק די משמעותי של החיים המקצועיים שלי. לפעמים הן אפילו נעשות למקור הכנסה חשוב, אך אפילו כאשר אין זה המצב, הן די מרכזיות לעבודה שלי. וכפי שדי ידוע בחוגים המקצועיים שבהם אני מסתובב, בגלל אוסף לא קטן של סיבות, אני נמנע מלהשתמש בפאוארפוינט. לטוב או לרע, אפשר לכנות את הכלי הזה המשווה הגדול. נכון, בתנאים מסויימים הוא באמת מסוגל לעזור בהכנת הרצאה, אבל זה קורה במחיר של הפיכת אותה הרצאה לזהה כמעט לחלוטין לכל יתר ההרצאות אותן שמענו/ראינו, ושנשמע/נראה. לעתים קרובות מדי, אם שמענו/ראינו אחת, שמענו/ראינו את כולן.
לפני עשרים שנה הרצאה בכנס מקצועי היתה, על פי רוב, קריאה בקול מטקסט שהוכן מראש, אולי עם תוספת של שקופית אחת או שתיים. וכמובן שגם אז לא היה הבדל גדול בין הרצאה להרצאה. אך אז, אולי מפני שלא היתה האפשרות להסתמך על פירוטכניקה של מצגות ממחושבות, מי שהציג הרצאה הבין שאין מנוס מאשר להסתמך על תוכן הממשי (אם כי, עלי להודות שאין לי שום סטטיסטיקה המראה שהמצב היה טוב יותר "אז").
במהלך חיסול הבוידם שלנו לקראת בניית הקומה השנייה של הבית (בנייה שהתחילה לפני כמעט שנה שלמה) מצאתי גליון של 100 ס"מ על 70 ס"מ מגולגל שבו השתמשתי כהמחשה בהרצאה שהצגתי במקום אבי בכנס מקצועי כאשר ברגע האחרון נבצר ממנו להגיע. היה זה בחודש הזה, לפני 22 שנים. בקיץ של 1983 ההורים שלי תכננו ביקור בישראל כדי להשתתף בקונגרס הבינלאומי של תרפיה משפחתית (וגם לראות אותי). אני, לעומתם, התכוונתי לבקר בלבנון, בשרות מילואים. תחילת השירות שלי נפלה באותו יום ממש שבו אבא שלי היה אמור להרצות.
קצת לפני שהם היו אמורים לטוס לישראל, אבא חלה, והרופאים המליצו שלא ייסע. הוא ביקש ממני להציג את ההרצאה במקומו, והוא שלח לי טקסט לקרוא בכנס. קיבלתי אישור מהצבא להגיע למילואים באיחור של יום (יום שבמהלכו חברי לפלוגה הרהרו אם אני מסרב לשרת בלבנון) ולהציג במקום אבא בכנס.
כמובן שהתכוננתי. קראתי את הטקסט לעצמי מספר פעמים, ובדקתי שהכל נכנס לתוך הזמן שהוקצה להרצאה. בנוסף, הכנתי פלקט שאיפשר לי להציג את היחסים הבין-אישיים השונים שאבי ציין בהרצאה. הקטעים בצבעים ירוק, כחול ואדום הוכנו מראש. במהלך ההרצאה, כאשר ציינתי את ההתרשמויות השונות שנלקחו בחשבון, הוספתי את הקווים השחורים.
לפני הפאוארפוינט
הרצאות הן חלק די משמעותי של החיים המקצועיים שלי. לפעמים הן אפילו נעשות למקור הכנסה חשוב, אך אפילו כאשר אין זה המצב, הן די מרכזיות לעבודה שלי. וכפי שדי ידוע בחוגים המקצועיים שבהם אני מסתובב, בגלל אוסף לא קטן של סיבות, אני נמנע מלהשתמש בפאוארפוינט. לטוב או לרע, אפשר לכנות את הכלי הזה המשווה הגדול. נכון, בתנאים מסויימים הוא באמת מסוגל לעזור בהכנת הרצאה, אבל זה קורה במחיר של הפיכת אותה הרצאה לזהה כמעט לחלוטין לכל יתר ההרצאות אותן שמענו/ראינו, ושנשמע/נראה. לעתים קרובות מדי, אם שמענו/ראינו אחת, שמענו/ראינו את כולן.
לפני עשרים שנה הרצאה בכנס מקצועי היתה, על פי רוב, קריאה בקול מטקסט שהוכן מראש, אולי עם תוספת של שקופית אחת או שתיים. וכמובן שגם אז לא היה הבדל גדול בין הרצאה להרצאה. אך אז, אולי מפני שלא היתה האפשרות להסתמך על פירוטכניקה של מצגות ממחושבות, מי שהציג הרצאה הבין שאין מנוס מאשר להסתמך על תוכן הממשי (אם כי, עלי להודות שאין לי שום סטטיסטיקה המראה שהמצב היה טוב יותר "אז").
 |
במהלך חיסול הבוידם שלנו לקראת בניית הקומה השנייה של הבית (בנייה שהתחילה לפני כמעט שנה שלמה) מצאתי גליון של 100 ס"מ על 70 ס"מ מגולגל שבו השתמשתי כהמחשה בהרצאה שהצגתי במקום אבי בכנס מקצועי כאשר ברגע האחרון נבצר ממנו להגיע. היה זה בחודש הזה, לפני 22 שנים. בקיץ של 1983 ההורים שלי תכננו ביקור בישראל כדי להשתתף בקונגרס הבינלאומי של תרפיה משפחתית (וגם לראות אותי). אני, לעומתם, התכוונתי לבקר בלבנון, בשרות מילואים. תחילת השירות שלי נפלה באותו יום ממש שבו אבא שלי היה אמור להרצות.
קצת לפני שהם היו אמורים לטוס לישראל, אבא חלה, והרופאים המליצו שלא ייסע. הוא ביקש ממני להציג את ההרצאה במקומו, והוא שלח לי טקסט לקרוא בכנס. קיבלתי אישור מהצבא להגיע למילואים באיחור של יום (יום שבמהלכו חברי לפלוגה הרהרו אם אני מסרב לשרת בלבנון) ולהציג במקום אבא בכנס.
כמובן שהתכוננתי. קראתי את הטקסט לעצמי מספר פעמים, ובדקתי שהכל נכנס לתוך הזמן שהוקצה להרצאה. בנוסף, הכנתי פלקט שאיפשר לי להציג את היחסים הבין-אישיים השונים שאבי ציין בהרצאה. הקטעים בצבעים ירוק, כחול ואדום הוכנו מראש. במהלך ההרצאה, כאשר ציינתי את ההתרשמויות השונות שנלקחו בחשבון, הוספתי את הקווים השחורים.
