אותיות בודדות

 המצאה החשובה ביותר בסדרת ההמצאות הכלולות בתהליך

הדפוס היתה זו המכונה "האותיות הבודדות": אותיות יחידות 
יצוקות שאותן אפשר לסדר במילים ובמשפטים פעם אחר פעם. 
אותיות יצוקות אלה הוכנסו לתוך תבנית, וזו הוכנסה למכבש כדי 
להדפיס את דפי הנייר. אחרי ההדפסה אפשר היה לפרק את 
התבנית ולהשתמש באותיות שוב.


כמאה שנה לפני המצאת הדפוס, החלו לייצר באירופה הדפסי אבן 
ועץ. בשיטה זו הכין אומן מומחה גלופה מיוחדת בעבור כל דף 
מודפס. הכנת הגלופה דרשה עבודה עדינה ומדויקת אשר דרשה זמן 
רב, ולכן שיטה זו לא היתה יעילה להדפסת ספרים שלמים. השימוש 
באותיות בודדות (Moveable type) חסך את הצורך להכין גלופה 
מיוחדת לכל דף. אותיות זהות הוכנו בכמויות גדולות ובמהירות 
4000) אותיות ביום,( ואפשר היה להשתמש בהן בכל דף ואף לעשות 
בהן שימוש חוזר בדפים חדשים ובספרים אחרים לגמרי.

יצירת אות בלט

כדי להדפיס דרוש מלאי של אותיות, ואלה חייבות להיות מותאמות
זו לזו. אילו אותיות אחדות היו נמוכות מאחרות, הן לא היו מגיעות 
אל הדף בתהליך ההדפסה, ולכן לא היו מודפסות כלל. אילו אותיות 
אחדות היו גבוהות מהאחרות, רק הן היו מגיעות לדף, והאותיות 
האחרות לא היו מודפסות כלל. לכן כל האותיות חייבות להיות 
בדיוק באותו הגובה.

כאשר מסדרים דף להדפסה מכינים את הכתוב בשורות, כאשר 
האותיות מושמות בתוך מקלות הנקראים "משורה" - שאף הם, 
כמובן, בגובה קבוע. עם זאת, האותיות שונות זו מזו ברוחבן, כדי
שאות צרה כמו "ו" תתפוס פחות מקום מאשר אות רחבה כמו "ש".

גוטנברג הצליח לצקת כמות רבה של אותיות בנות גודל אחיד 
ולתכנן מתקן שלתוכו אפשר היה לסדר אותן לפי הנוסח המבוקש. 
לאחר ההדפסה אפשר היה לפרק את התבנית של הטקסט 
ולהשתמש שוב באותן אותיות לטקסט אחר. האותיות הבודדות 
המיוצרות בכמויות גדולות והניתנות לשימוש חוזר בכל סדר שהוא - 
היו ביסוד ההצלחה של הדפוס. השיטה שהמציא גוטנברג היתה 
בשימוש במשך כ-500 שנה, עד אמצע המאה העשרים.