כתבי יד לא היו ממוספרים וכך גם הספרים המודפסים הראשונים.
בדומה לדף השער מספור עמודים החל כאמצעי יעול בידי
המוציאים לאור. את הדפים המוצאים ממכבש הדפוס צריך היה
לכרוך לספר. הכריכה נעשתה לרוב מחוץ לבית ההוצאה. כדי לסייע
לכורך לסדר את הדפים בסדר הנכון החלו המדפיסים לסמן אותם
במספרים. תחילה סומנו רק גליונות הדפוס כאשר על כל גליון
הודפסו או שמונה או ששה עשר עמודים.
סדר העמודים נקבע לפי צורת קפול בגליון. בשנת 1499 הוציא
המוציא לאור המפורסם מונציה - אלדוס את הספר הראשון אשר
כל עמודיו ממוספרים. רק שלושים שנה מאוחר יותר הפך מספור
הדפים למנהג רווח.
מספור העמודים מילא תפקיד חשוב ביצירת אחידות הטקסט,
בנוחות ההתמצאות באותו ידע, ובהעברתו.
עותקים שונים של אותו ספר שהועתקו בכתב יד היו שונים זה מזה.
אם מישהו רצה לציין משפט מסויים בספר, הוא לא יכול לציין
מאיזה עמוד נלקח הצטוט, ראשית מפני שלא היה כל מספור על
הדפים, וחשוב מכך מפני שבכל עותק המשפט הופיע במקום אחר.
על מנת לציין מקום מסויים בספר היה צורך לציין את שם הפרק
ואף את מספר הפיסקה. אולם מספרי פסקאות היו רק לספרים
חשובים במיוחד כגון כתבי ראשי הכנסיה ואריסטו. בספר המצוטט
ביותר, היו לא רק מספרי פסקאות אלא אף מספרי פסוקים. זה
כמובן התנ"ך אשר חולק לפרקים ולפסוקים על ידי נוצרים בימי
הביניים )היהודים אמצו חלוקה נוצרית זו.( עם הופעת הדפוס החלו
לצאת מאות ואלפי עותקים זהים לחלוטין של ספר. עם מספור
הדפים ניתן היה לכתוב באיזה עמוד באיזו מהדורה של הספר נמצא
המשפט אליו אתה מתיחס והקורא הנוסף יכול למצוא לאיזה מקום
אתה מתכוון. מספור הדפים אפשר את התפתחות מראי המקום כפי
שאנחנו מכירים אותם היום. הוא מסייע למעשה כמעט לכל שיחה
)או כתיבה( על ספר. תארו לעצמכם כיצד הקריאה והשימוש במידע
כתוב שלכם היה שונה ללא מספרי עמודים.
|
