על זכויות - של יוצרים ושל אזרחים

אחד התפקידים החשובים שהמערכת החינוכית אמורה למלא בחברה הוא להכשיר את התלמידים של היום להיות האזרחים של מחר. אחד ההיבטים המרכזיים של האזרחות הוא קיום החוק, ולכן חשוב שהמערכת תקפיד להנחות את התלמידים לגבי חשיבות החוק ולקיומו. כאשר בית הספר מבצע פעולות מגוונות על מנת להמחיש לתלמידים ולהדגיש להם שהעתקת תוכנות מחשב והפצתן איננה פעולה לגיטימית, הוא ממלא את הצו שהחברה מטילה עליו.

יש חוקים שאין כמעט צורך להדגיש את חשיבותם. גם בלי שבית הספר יאמר לתלמידים שאסור לרצוח, הרוב המכריע של התלמידים יודעים זאת. על פי רוב הם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, ולבחור בטוב. אבל תחום העתקת החומרים הדיגיטאליים אינו שייך, כנראה, לאותו סוג של "מובן מאליו". תלמידים רבים, וגם לא מעטים מהוריהם (ואפילו המורים שלהם), מרשים לעצמם לצרוב דיסקים של חומרים דיגיטאליים שיש עליהם זכויות יוצרים. הם מעלים ומורידים קובצי מוסיקה דרך כלים כמו KaZaA ומעתיקים תמונות שהם מוצאים באינטרנט כאילו אין שום בעייתיות באלה. נוצר מצב שבו תלמידים (וגם מבוגרים) שלא היו מעלים על הדעת אפשרות לגנוב סחורה מחנות, מעבירים קבצים מאדם אחד לאדם אחר ואינם חשים שקיימת בעיה במעשה זה. כאשר מדובר בקבצים דיגיטאליים, חלק גדול מהציבור, ומהתלמידים בפרט, אינו רואה שום פסול בהפצה חופשית של חומרים כאלה.

במידה מסוימת, ניתן להגיד שההתנהגות הזאת תואמת את התקופה שלנו. הרי לא בכדי מכנים את האינטרנט "אוטוסטרדת המידע": לא רק בגלל המהירות האדירה שבה מידע יכול לזרום ממקום למקום, מאדם לאדם, אלא גם, ואולי בעיקר, בקלות המעבר. נוער שגדל לתוך המציאות הדיגיטאלית של היום יודע שבעזרת אמצעים דיגיטאליים ניתן, במינימום של מאמץ, לא רק להעביר מידע ממקום למקום, אלא גם לשכפל ולהעתיק את המידע הזה. הקלות והמהירות האלה נעשים לחלק בלתי-נפרד מהחיים של היום - עד כדי כך שלא ברור לנוער שלא כל מה שאפשרי הוא גם מותר.

אבל מה בדיוק הכוונה במותר? מצד אחד העניין די ברור - יש חוק, והחוק הזה קובע באופן ברור שלא כל מה שאפשרי הוא מותר. אין להעתיק חומרים דיגיטאליים שיש עליהם זכויות לצורך הפצתם. אבל הצצה אפילו חטופה בדיון המשפטי הער המתרחש סביב השאלות של זכויות יוצרים, ובמיוחד זכויות יוצרים בעידן הדיגיטאלי, מאירה את הנושא באור די שונה. הצצה כזאת מראה באופן די ברור שהתקופה שלנו היא תקופה של תנודה ותזוזה בנוגע לזכויות יוצרים, תקופה שבה השימוש הנרחב בכלים דיגיטאליים מעמיד בסימני שאלה גדולים כללים שעד היום נחשבו למוסמכים ולמקובלים.

תהיה זאת טעות להניח שהאינטרנט והדיגיטאליות מחוללים מהפכה כוללת בתחום זכויות היוצרים. אין ספק שאלה מקפיצים את הבעיה קפיצה גדולה, אבל גם לפני הדיגיטאליות הבעיה הייתה די אקוטית. מכונות הצילום שימשו למרצים באוניברסיטאות (ולספרנים) להכנת עותקים של מאמרים שהסטודנטים שלהם היו צריכים לקרוא. צרכנים שרכשו תקליטים הקליטו אותם על גבי קלטות - או כדי לשמור עותק לעצמם או על מנת לתת לחברים. כל אחד מאלה, במידה שונה, היה הפרה של כללים מקובלים, ואף של חוקים. אבל על אף שהתרחשו כאן העתקות בקנה מידה די גדול, לא היה מדובר במגפה.

כאשר ציור הקיר הזה, מלפני 700 שנה, התגלה בכנסייה באוסטריה בשנת 2002, האוסטרים העלו את האפשרות לדרוש שחברת דיסני תשלם למדינתם עבור הפרת זכויות יוצרים. (הם כמובן התייחסו לזה בצחוק).

השינוי שחוללו הדיגיטאליות והאינטרנט היה שינוי של סדר גודל, עד כדי כך שהדברים יצאו מכלל שליטה.

אבל עבור מי הדברים יצאו מכלל שליטה? לא בהכרח עבור המשתמשים שעל פי רוב שמחים מאוד על ההזדמנויות החדשות שהטכנולוגיות האלו מזמנות להם. לא קשה להבין, כמובן, שצרכנים לא יתלוננו כאשר יש להם אפשרות לקבל משחקים, מוסיקה ועוד בחינם. אבל נושא המחיר (או היעדר המחיר), חשוב ככל שיהיה, איננו הנושא היחיד. היכולת להעביר קבצים ממקום למקום במהירות משפיעה רבות על דפוסי ההתנהגות של הצרכנים. באמצעות שיתוף קבצים נחשפים אוהבי המוסיקה לסוגי מוסיקה שהם לא הכירו עד כה. הם יכולים "לטעום" משהו לפני שהם מחליטים לקנות. חברות התקליטים אמנם טוענות שרווחיהן פחתו באופן משמעותי בעקבות השימוש הנרחב בתוכנות לשיתוף קבצים, אבל מבקרים מצביעים על סיבות אחרות לירידה ברווחים, ואף טוענים שדווקא אנשים שטועמים מוסיקה באמצעות שיתוף קבצים רוכשים יותר דיסקים - כנראה מפני שאחרי שהם כבר מכירים משהו, הם מוכנים יותר להוציא עליו כסף.

אין ספק שהטכנולוגיות הדיגיטאליות מאפשרות העתקה של חומרים שיש עליהם זכויות יוצרים במימדים שלא הכרנו קודם. בעבר לא התרגשו כאשר חבר אחד הכין קלטת של תקליט שהוא קנה ונתן אותה לחבר אחר. מאמר שמישהו צילם מתוך ספר או כתב עת והפיץ בין ידידים, או בכיתה, היו, אמנם הפרות של זכויות, אבל בסדר גודל שלא עורר בהלה. אבל עם כל טכנולוגיה חדשה שמתפתחת, בהלה חדשה מתפרצת. בתחילת שנות השמונים, כאשר מכשירי הווידיאו הביתיים היו חדשים, תבעו החברות "אוניברסל" ו"דיסני", חברות הפקה של סרטים ותכניות טלוויזיה, את חברת "סוני" שיצרה מכשירי וידיאו. הן טענו שהשימוש במכשירים אלה - משפחות הקליטו בבית תכניות (לרוב, כדי לצפות בהן בזמן אחר, ובלי הפרסומות) מפר את זכויות היוצרים שלהם על התכניות. בדיונים של הקונגרס על הנושא הזה שהתקיימו בשנת 1982 (בשם "הקלטה ביתית של חומרים שיש עליהם זכויות יוצרים") השמיע ג'ק וולנטי, מי שהיה אז נשיא ארגון הקולנוע של ארה"ב את המשפט המפורסם:

אני אומר לכם שיחסו של מכשיר הווידיאו למפיק הסרט האמריקאי ולציבור האמריקאי הוא כמו היחס של החונק מבוסטון לאישה היושבת לבדה בביתה.

התביעה הגיעה עד לבית המשפט העליון של ארה"ב שקבע, בשנת 1984, שמכשיר הווידיאו אינו מהווה הפרה של זכויות, אלא "שימוש הוגן" במכשיר החדש. מיותר אולי להוסיף, שאותו מכשיר ומכשירים משוכללים בהרבה, נכנסו לבתים בארה"ב ובכל העולם, ובכל זאת תעשיית הקולנוע המשיכה להתקיים.

בשנים האחרונות של המאה ה-20, עוד בתחילת המהפכה האינטרנטית, התחילו מדינות רבות לחוקק חוקים חדשים בנושא הקניין הרוחני. על פי רוב, היוזמים של החוקים האלה היו חברות ההפקה שמחזיקות בזכויות היוצרים. החברות האלו חשו, כבר אז, כמו שהן הרגישו כלפי מכשיר הווידיאו, שהשימוש הנרחב בטכנולוגיות הדיגיטאליות יפגע בהכנסות שלהן. הצעות החוק היו מאוד מרחיקות לכת וכללו

הגבלות מאוד גדולות על השימוש בחומרים שחל עליהם חוק זכויות יוצרים. החברות האלו טענו, כמובן, שהחוקים נועדו לשמור על הרווחיות והכדאיות של היצירה. הרי, אם יוצר לא יוכל להרוויח מיצירתו, לא יהיה מה שיעודד את היצירה הזאת. הרעיון הזה אמנם די הגיוני, אך לא כולם מסכימים איתו. ולא מדובר רק במי שמבקש לקבל בחינם מה שאחרת היה עולה כסף. משפטנים לא מעטים כמו טים וו (Tim Wu) המלמד משפטים באוניברסיטה של וירג'ינה טוענים:

טים וו

יש מידה מסוימת של אחיזת עיניים ברבים מהדיונים סביב נושא זכויות היוצרים. במקרים רבים הסופר איננו זה שמחזיק בזכויות על מה שהוא כתב.... פיקציה אומללה היא שהמפיצים והסופרים דואגים לזכויותיהם באותה דרך.

לא צריכים להרחיק לכת על מנת למצוא דוגמאות לחיזוק הטענה של וו. יורשיו של א. א. מילן, למשל, אינם בעלי הזכויות על "פו הדב". הזכויות האלה שייכות לחברת "דיסני" השומרת על המותג בחירוף נפש (וגורפת ממנו הון כל שנה) אף על פי שלא היו לה יד ורגל ביצירת דמות המופת הזאת. אותה חברת "דיסני", הדואגת להכנסותיה מדמות שלא היא יצרה, לא הרגישה צורך לפצות את משפחתו של סולומון לינדה, פועל-יום דרום אפריקאי שכתב את השיר "האריה נם" (The Lion Sleeps Tonight). בסרט "מלך האריות" השתמשה חברת "דיסני", (כמו רבים אחרים לפניה) בשיר הזה ולא שילמה תמלוגים. בשנת 2004 תבעה משפחתו של לינדה את חברת "דיסני", על סכום של מיליוני דולרים.

סולומון לינדה

אין ספק שיש כאן שטח אפור. משפחתו של מילן אכן מכרה את זכויותיה על פו הדוב, ורבים מאלה שהקליטו את השיר של סולומון לינדה (הרי לא רק "דיסני" השתמשו בו) בטח לא תיארו לעצמם שמדובר בשיר שאדם אחד מסוים כתב. אבל דווקא כאן "קבור הכלב". אכן, עד לחוקים החדשים שנחקקים היום בהשראת הדיגיטאליות, הכירו כל הצדדים בעובדה שקיים שטח אפור, שבו קיים איזון עדין בין היוצר, וזכותו להרוויח מיצירתו, לבין הציבור, ולזכותו ליהנות, ואף להשתמש, באותה יצירה. החוקים החדשים שנחקקים בעידן הדיגיטאלי, במקום לשמור על האיזון הזה, מפירים אותו לצד "בעלי הזכויות" בלבד, וזאת אף על פי שלעתים קרובות "בעל הזכויות" איננו היוצר עצמו.

אפילו אמנים מוצלחים לא תמיד מרוויחים מהאמנות שלהם, ולא מפני שצעירים מפיצים את היצירות שלהם חינם באינטרנט. רוג'ר מגווין, מוסיקאי רוק שהיה ידוע ומאוד פופולרי בשנות ה-60 וה-70 מספר שהוא בקושי קיבל כמה מאות דולרים על תקליטים שהוא הוציא, ומתקליט אחד שמכר חצי מיליון עותקים הוא לא קיבל אפילו דולר אחד. דווקא היום הוא מפיץ את השירים שלו חינם באינטרנט. ההפצה הזאת שומרת עליו כאמן מוכר, ומעריצים רבים באים להופעות שלו. הוא מדווח שסוף סוף, בדרך הזאת, הוא מרוויח מהמוסיקה שלו.

אולי אפשר להבין את חברת "דיסני" במקרה של סולומון לינדה. הרי חברות, כמו אזרחים מן השורה, עשויות להניח, בטעות, שיצירה מוכרת שייכת לנחלת הכלל. כך קרה, למשל, לארגון הצופות בארה"ב לפני בערך עשר שנים, כאשר התפוצצה שערורייה סביב השירים שבנות הארגון שרות במחנות שלהן. בשנת 1996 שלח ארגון המלחינים בארה"ב מכתב לארגון הצופות שבו הסבירו להן שחלות זכויות יוצרים על שירים רבים שמרבים לשיר במחנות הקיץ של הארגון (ובמחנות רבים אחרים), שירים שבעיני רבים נחשבים ל"שירי עם". במכתב צוין שעל חניכות התנועה לשלם עבור כל שיר ששרים. מאמרים רבים הופיעי בעיתונים בהם תיאורים של מחנות קיץ ללא שירה מפני שמנהלי המחנות פחדו מתביעות. לא קשה לתאר את הפרסום השלילי שזכה לו ארגון המלחינים בעקבות הפרשה, ולבסוף הגיעו לפשרה שבה ארגון הצופות משלם דולר לשנה עבור השימוש בשירים, וארגון המלחינים ממשיך, לכאורה, לשמור על זכויותיו.

הסיפור על חניכות תנועת הצופים בארה"ב הינו רק אחד מיני רבים, אך הוא ממחיש את השטח האפור העצום שקיים סביב שאלות של זכויות יוצרים - שאלות שמחריפות בעידן הדיגיטאלי. נער שקונה דיסק רשאי, כמובן, להאזין לו כמה פעמים שהוא רוצה, אבל בכלל לא ברור אם מותר לו להזמין חברים למסיבה בביתו ולהשמיע את הדיסק כמוסיקה לריקודים. הרי חוקי זכויות היוצרים שמחוקקים בעידן הדיגיטאלי מתייחסים לצרכן לא כמי שקונה רכוש מסוים, אלא כמי שרוכש את זכויות השימוש של החפץ שהוא קונה. לא כל שימוש שרוכש הזכויות מבקש לעשות

האם חניכות תנועת הצופים תאלצנה לשיר ללא מילים?

באותו חפץ נחשב חוקי. אנחנו עשויים להגיע למצב שבו אף על פי שלכאורה "רכשנו" מוצר מסוים, עלינו לשלם סכום מסוים עבור כל שימוש ספציפי שאנחנו עושים באותו מוצר. בראיון על זכויות יוצרים וספריות תיארה היועצת המשפטית של ארגון הספריות האמריקאיות, מרים ניסביט מצב אפשרי שבו מבקר בספרייה יצטרך לשקול מה שווה לו המידע שהוא מוצא:

אנחנו עשויים להגיע למצב שבו אנחנו אומרים: "אולי 25 אגורות אינן יותר מדי לשלם עבור המשפט הזה", וכשנגיע לאותה נקודה, כבר אין תקווה ואין דרך חזרה.

הבעייתיות בהעברת קבצים ובשיתופם היא רק היבט אחד של נושא זכויות היוצרים. אף על פי שמדובר בנושא שאיננו שחור ולבן (למרות הרצון של החברות שמחזיקות בזכויות לצייר אותו בצבעים האלה), הוא אולי הקל בין ההיבטים שדורשים התייחסות. היבט מורכב יותר הוא ההיבט של ההתפתחות התרבותית שהיא פועל יוצא של שימוש חופשי בתוצרים תרבותיים.

לורנס לסיג

לורנס לסיג, פרופסור למשפטים באוניברסיטה סטנפורד, קובע בספרו "תרבות חופשית" משנת 2004:

בשום תקופה אחרת בהיסטוריה שלנו לא החזיקו מעטים יותר בזכות החוקית לשלוט בחלק גדול יותר של ההתפתחות התרבותית שלנו מאשר עכשיו.

בספרו מתאר לסיג כיצד הדמות הידועה ביותר של "דיסני", מיקי מאוס, נוצרה לא יש מאין, אלא כתרכובת של אלמנטים מגוונים - טיפה של היסטוריה אמיתית, שיר עם ידוע, שחקן קולנוע מפורסם, ועוד. לסיג מסביר שתחת חוקי זכויות היוצרים כפי שהם קיימים בעידן הדיגיטאלי, דמות כמו מיקי מאוס לא היה יכולה להיווצר. היא הייתה פוגשת בשורה של תביעות עוד לפני שהייתה רואה אור יום.

כך כמעט קרה עם ספר שכתבה אליס רנדל: רומן המתאר את המתרחש ברומן המפורסם "חלף עם הרוח" מנקודת הראות של העבדים באחוזה. עורכי הדין של רכושה של סופרת "חלף עם הרוח", מרגרט מיצ'ל דרשו לא לפרסם את הספר. הם טענו שמפני שהוא משתמש באותן דמויות שבספר של מיצ'ל, הוא מהווה הפרה של זכויות יוצרים. באופן פרדוקסלי, הרשו בתי המשפט לפרסם את הספר אחרי שהוא הוגדר כפרודיה, מפני שפרודיה מותרת במסגרת זכויות היוצרים. אבל בעצם יש כאן נחמה פורתא, היות

שער הספר "חלף עם הרוח"

שער הספר "הרוח חלפה" על הכריכה מציינים שמדובר ב-"פרודיה"

ובעצם לא מדובר בפרודיה, אלא בהסתכלות אחרת על המתרחש בסיפור המקורי. ספר שביקש להאיר סיפור מוכר באור חדש ייצא לאור רק אחרי שהוציאו ממנו את העוקץ. השמירה ההדוקה על זכויות יוצרים ("חלף עם הרוח" התפרסם לפני כ- 70 שנים) מנעה התרחבות תרבותית אפשרית.

חניכות תנועת הצופים במחנות הקיץ לא חשבו על הרחבת המרחב התרבותי של החברה. הן בסך הכול רצו לשיר שירים במחנות הקיץ שלהן. ובכל זאת, הסיפור שלהן מעורר תהיות - לא רק במישור של זכויות היוצרים, אלא גם במישור החינוכי. מקובל על כולם, כמובן, שחשוב לחנך לשמירה על זכויות יוצרים. אין עוררים על כך שמי שיוצר נכס תרבותי צריך לא רק לזכות בהערכה, אלא צריך גם להיות מסוגל להתפרנס מיצירת אותו נכס. אבל קשה להגיד שאותן חניכות שגילו שאין הן יכולות לשיר שירים מסוימים במחנה שלהן בלי לשלם על כך קיבלו שיעור באזרחות טובה. הרושם שנשאר אצלן מהפרשה הזאת היה שהן גדלות בחברה שבה כל דבר, כולל הפנאי שלהן, ממוסחר. אין "נחלת הכלל", אלא הכול שייך למישהו, ודרוש אישור להשתמש בו. ספק אם זה מסר חינוכי.

גם בארץ, דווקא בחצרות בתי הספר, אפשר לדמיין מצב דומה למה שקרה לחניכות תנועת הצופים. צלצולי פעמון של בתי ספר רבים שאולות משירים מוכרים, ובשעת ההפסקה נוהגים בתי ספר רבים להשמיע מוסיקה פופולארית. בהחלט אפשרי לתאר מצב שבו איגוד המלחינים מבקש תשלום עבור השמעת המוסיקה הזאת. סביר להניח שבמקרה כזה תלמידים רבים היו מוכנים לוותר על הפעמון של סיום ההפסקה, אבל לא על המוסיקה שמשמיעים בהפסקות. אבל מעבר לרצון של התלמידים ללמוד או להישאר בהפסקה, המצב הזה מזמין התמודדות ערכית. בתי ספר יכולים להשתמש בסיטואציה הזאת כדי להזמין תלמידים לבחון שאלות בתחום זכויות היוצרים וגבולות השימוש הציבורי בחומרים המוגנים בזכויות האלה.

חשוב לנו לחנך לשמירה על החוק כולל החוק שמגן על היצירה של אמנים - סופרים, מלחינים, ועוד. עם זאת, האדם היוצר איננו יוצר רק על מנת להרוויח כסף. היצירה שלו היא תרומה תרבותית שמרחיבה את מכלול היצירה התרבותית של החברה, היא מצטרפת למאגר שממנו יכולים אזרחים מן השורה, ליהנות ולדלות מידע ודעת על מנת להמשיך את שרשרת היצירה, ואף להוסיף אליה. הטכנולוגיות הדיגיטאליות לא רק עושות את ההעתקה לקלה ולזמינה. הן גם מהוות בסיס להתפתחות ולפריחה של התרבות. מערכת החינוך חייבת לראות בזכויות היוצרים לא רק תחום חוקי יבש בלבד, שבו עליה לכוון את התלמידים לשמור על החוק, אלא היא זקוקה לראייה רחבה יותר. היא צריכה להבין שבמידה רבה הפירוש שנותנות חברות הענק שמחזיקות במרב זכויות היוצרים היום לחוק הוא פירוש שמסכן את ההתפתחות המתמדת של התרבות. בד בבד עם חינוך לשמירה על זכויות יוצרים, חייבת מערכת החינוך גם לפתח בתלמיד תחושה שהוא אזרח שניזון מנכסי תרבות, ושזכותו לעשות זאת.

פורסם ב: גולשים בקשר גליון מס' 16 יוני 2005