אריגה לכל עת ... ואתר

לפחות פעם או פעמיים במשך חודשי הקיץ, אנחנו משתדלים להעמיס את הילדים לתוך המכונית ולנסוע את המרחק הדי קצר עד לים. הבנים אוהבים את הגלים, הבת שלי עוד אוהבת לשחק בחול, ואנחנו, ההורים, אוהבים לצפות בשקיעה. וכל פעם שאנחנו נוסעים לים, אני נזכר באחת האמירות של משה. אינני זוכר בדיוק כיצד משה ניסח אותה (הרי עברו כבר שנים רבות), אבל ממילא היא זכתה לניסוח משלי – ניסוח שהפך להיות "הניסוח הרשמי" מפני שחזרתי עליו כל כך הרבה פעמים:

האנציקלופדיה יכולה להסביר לנו בדיוק מהן התופעות הפיסיקאליות שגורמות לכך ששקיעת השמש כל כך מרשימה. אבל היא איננה יכולה לחוות את חווית השקיעה. את זה, רק אנחנו יכולים לעשות. לכן, עלינו ללמוד למצוא את המידע הדרוש לנו כדי להסביר תופעות כמו השקיעה, אבל גם ללמוד לחוות אותה בעצמנו.

לפני בערך 30 שנה שמעתי את המשפטים האלה, או משפטים דומים להם, ממשה. כבר אז העולם היה בעיצומה של התפוצצות של מידע, התפוצצות שחייבה שינוי בתהליכי הלמידה של בני אדם. כבר אז היה ברור למשה, אם כי לא לרבים אחרים, שמטרת החינוך לא יכולה להיות העברת עוד ועוד מידע ממקורות מוסמכים לתלמידים שעדיין אינם יודעים הרבה. היה לו ברור שחינוך אמיתי עוסק בגיבוש מיומנויות לאיתור מידע, ובפיתוח היכולת להבחין במידע הרלוונטי בין הכמויות האדירות של מידע שתפחו ותפחו סביבנו.

אבל משה לא התעניין במידע לכשעצמו. נדמה לי שהידיעה לשם הידיעה כלל וכלל לא העסיקה אותו. בתפיסתו של משה, המידע היה אמצעי להעמקת החוויה. מפני שנפעמנו משקיעת השמש, התעורר אצלנו הרצון להבין כיצד המראה המרהיב הזה נוצר. כמו-כן, ככל שהיטבנו להבין את התופעות הפיסיקאליות שמתרחשות "מאחורי הקלעים" של אותה שקיעה, ההנאה שחווינו הלכה והעמיקה.

כאשר משה, לפני בערך שלושים שנה, דיבר על האנציקלופדיה, אותה מילה שימשה מטפורה לכלל הידע העולמי שאליו יכולנו להגיע. באותה מידה הוא היה יכול להשתמש במילה "ספריה", למשל. אבל היה, ללא ספק, משהו מתאים במילה "אנציקלופדיה". אותה מילה רמזה על ריכוז של ידיעות רבות במקום אחד שהוא נגיש וזמין. אני מתאר לעצמי שמשה לא חשב אז שנוכל להחזיק אנציקלופדיה שלמה בתוך הכיס, כך שתוך כדי הצפייה בשקיעת השמש, אם מתעוררות אצלנו שאלות בנוגע לתופעה הפיסיקאלית הזאת, נוכל לשלוף אותה ולברר אותן לעצמנו. אבל שלושים שנה מאוחר יותר, זה באמת אפשרי.

במשך העשור האחרון חשתי, בחיי הפרטיים, וגם במקצועיים/חינוכיים, כיצד האינטרנט נעשה לאותו אנציקלופדיה שיכולה להסביר לי על המדע שמאחורי שקיעת השמש. כמו-כן, בצעדי ענק אנחנו מתקרבים לרגע שבו תוך כדי ישיבה על חוף הים, מול אותה שקיעה, נוכל לאתר את המידע המדעי הרצוי לנו על אותה תופעה. זמינות ונגישות המידע, מכל מקום, ובכל זמן, הופכים ממש למציאות. לא נצטרך לחכות עד שנחזור מחוף הים כדי לבדוק באנציקלופדיה על התופעה שחווינו. ההתחברות, אפילו ההתמזגות, של החוויה הרגשית עם הידיעה המדעית, תוך כדי איתור המידע הנחוץ לנו, נעשית אפשרית. אפשר להגיד שנוצרת חוויה רגשית/שכלית שלמה.

משה אכן חזה מצב שבו נוכל לשלב בין חווית השקיעה לבין ההבנה של מה גורם לה להיות כל כך מרשימה. הוא ראה בחינוך הדרך שבה שני אלה, החוויה והידיעה, מתעוררים, האמצעי שמפתח את היכולות של האדם להפיק משניהם את המרב. אבל משה לא הסתפק בחלוקת העולם בין החוויה לבין הידיעה, כאילו שתי אלו הן שתי הפנים היחידות של מטבע החוויה האנושית. כאשר משה הביט לתוך אותה חוויה הוא זיהה פנים רבות נוספות. אם זכור לי נכון, הרעיון של "כל עתר", אותה סביבה לימודית שמשה ביקש שיקבל ביטוי פיסי וגשמי, היה מבוסס על שבע פנים שונות - מטבע רב צדדי למדי (ואני בטוח שמאז משה הספיק לחשוב על "חדרים" נוספים שאפשר, ואפילו צריך, לשלב לתוך התמונה החינוכית).

משה ייחס חשיבות רבה לבנייה הפיסית של החדרים שמרכיבים, לפי תפיסתו, את "כל עתר". לכן אני מקווה שהוא יסלח לי אם אני אכתוב שה-WWW, הסביבה הרווחת של האינטרנט בימינו, מהווה יישום וירטואלי של אותו מבנה מיוחל. כמובן שהמערכת החינוכית של לפני האינטרנט לא השכילה ליצור את החוויה הלימודית שלקראתה משה חתר. לאור העובדה המצערת הזאת, קשה אולי לצפות שהמערכת החינוכית של היום, מערכת שלרשותה עומדים משאבים טכנולוגיים רבים, תשכיל לעשות זאת. ובכל זאת, נדמה לי שיש מקום רב לאופטימיות, וזאת משום שהנוף המידעי של היום מחייב שינוי בדרכים שבהן תלמידים מתייחסים למידע. הרי היום, כאשר קל כל כך למצוא "תשובות", אנחנו מבינים טוב יותר שהלמידה האמיתית צריכה להתמקד ביכולת לשאול שאלות. וכאן ההתאמה האמיתית של התפיסה של משה לעידן המידע.

כתבתי שה-WWW "מהווה" ישום וירטואלי של "כל עתר" של משה. אבל כמובן שהייתי צריך לכתוב שהוא "יכול להוות". התוספת הקטנה הזאת נחוצה לא מפני שה-WWW הוא נטול ביטוי פיסי, מאפיין שבעיני משה היה חשוב, אלא מפני שה-WWW אינו אלא תשתית הפתוחה לניצול מכל סוג אפשרי. היישום הזה יתגשם רק אם אצל מורים ותלמידים כאחד תתפתח ההבנה לדרכים ה"לימודיות" שבהן ניתן לנצל את ה-WWW. ואותה הבנה, כמובן, צריכה לצמוח מתפיסה חינוכית.

אנשי חינוך רבים פועלים לקדם את השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות בתהליכי למידה. מבין אלה, יש שרואים בטכנולוגיות האלו לא יותר מאשר אמצעי קל ומהיר להעברת ידיעות לתלמידים. עבורם, האינטרנט אינו אלא לבוש חדש לחינוך ישן. אך לעומתם, יש אנשי חינוך המבקשים לאפשר לטכנולוגיות האלו ליצור פדגוגיה אחרת, והם מנסים לגבש פדגוגיה כזאת. לעתים קרובות מדי נדמה שאנשי חינוך אלה פועלים תוך ואקום היסטורי. הם משקיעים מאמצים רבים ביצירת תיאוריה "חדשה" במקום להבין שכבר יש להם מאיפה לינוק. לא פעם, תוך קריאה של נסיונות לגבש תיאוריות כאלו, אני מוצא את עצמי כמעט צועק מול הדף (או לעתים קרובות יותר, מול הצג) "אבל קיימת כבר תורה מתאימה. למה אינכם נעזרים בו!". התפיסה של משה, כמובן, איננה היחידה שיכולה לחבר בין האינטרנט לבין חינוך הפונה למגוון רחב של מקורות שונים כדי ליצור חווית למידה אמיתית. אבל לתפיסתו יש מקום של כבוד בתוך אותן גישות שיכולות להעניק תשתית רעיונית לשילוב האינטרנט בלמידה באופן מוצלח.

המאמר הקלאסי של וונבר בוש, As We May Think, התפרסם לפני יותר מ-60 שנה. במאמר הזה בוש תיאר מה שהיום אנחנו מכנים מערכת היפרטקסטית, מערכת שאיפשרה לו לחבר בין פריטי מידע שונים שהוא ליקט לעצמו. הבסיס של אותו חיבור היה אסוציאטיבי – בוש ביקש למצוא דרך "למצוא" את מלוא הידיעות שהוא אסף במשך הזמן ולהיות מסוגל "לשלוף" אותן כאשר הוא חקר נושא כלשהו. בחוגים חינוכיים מרבים להזכיר את המאמר של בוש כמבשר התפיסה ההיפרטקסטית, אבל לא ברור אם רבים באמת קראו אותו (אין, אגב, תרגום לעברית) או באמת הפנימו את הרעיון האסוציאטיבי שנמצא במרכזו. המכונה שבוש תיאר במאמר שלו התבססה, כזכור, על מה שהיום מכונה היפרטקסט. ואכן, בימינו אנחנו פוגשים את ההיפרטקסט כמעט בכל. במידה לא קטנה הוא כבר פסה. אבל ההיפרטקסט שאותו אנחנו פוגשים היום הוא לרוב היררכי. אפשר לכנות אותו היפרטקסט פונקציונאלי למדי. נעזרים בו כדי לארגן פרטי מידע בצורה יבשה, ישרה. בוש תיאור מערכת המקשרת והמחברת באופן אסוציאטיבי, כך שמתגלים קשרים בין פריטים שהקשר ביניהם איננו מובן מאליו. במידה רבה, ההיפרטקסט של היום הוא אמצעי טכני לארגון פריטי מידע כדי להקל על האחזור הפשוט. אני חושש שרבים מאלה שאולי היום מכנים את עצמם כחסידים של בוש, ובוודאי לרבים מאלה שמשתמשים בקישורים היפרטקסטיים יום-יום בחייהם, אינם ערים לעושר הנפלא שההיפרטקסט האסוציאטיבי מזמן להם. הרי אם אנחנו רוצים לחבר בין דברים שהם ממילא קשורים זה לזה, כמעט אין צורך באמצעים מיוחדים. רק כאשר האסוציאציה מתפצלת לכיוונים רבים, רק כאשר אנחנו מנסים ליצור קשרים בין מספר הולך וגדל של רעיונות, בדומה ללהטוטן שמצליח לשמור על מספר כדורים באוויר בעת ובעונה אחת, נוצר הצורך בהיפרטקסט. הגישה החינוכית של משה, גישה המאפשרת, ואפילו דורשת, התמודדות עם פרטי מידע המגיעים אלינו ממקורות שונים ומשונים, היא גישה המתאימה להיפרטקסט, וגם גישה הזקוקה לו.

לטעמי, הגישה ההיפרטקסטית מוצאת ביטוי ב-"כל עתר" של משה. הרי בבסיסו של "כל עתר" נמצאת ההנחה שהלמידה צומחת בעזרת זוויות שונות של הסתכלויות על דבר אחד, באמצעות ה-"הזרה" הנוצרת מאסוציאציה לא צפויה שפתאום נראית כהגיונית ביותר. המערכת ההיפרטקסטית הגדולה ביותר שאנחנו מכירים היום היא ה-WWW. הוא איננו רק "אנציקלופדיה" המלאה במידע על כל נושא אפשרי, אלא התגלמותו הווירטואלית (אם צירוף כזה הוא אכן אפשרי) של "כל עתר". הלומד שנכנס לתוך הסביבה הזאת נדרש לבחון נושא ממספר רב של היבטים – לא על מנת למצוא תשובה שנצפתה מראש, אלא על מנת לגלות עד כמה רבות הן ה-"תשובות" האפשריות לבעיה שהוא חוקר.

האינטרנט מהווה בסיס להגשמת התפיסה החינוכית של משה לא רק בתחום של הגישה למידע. פיתוחים אינטרנטיים רבים של השנים האחרונות מאפשרים עיצובם של "סביבות למידה אישיות" שבהן התלמיד אוסף ומלקט, שומר ומעיר, ומהרהר – לעצמו ולעמיתיו, על מלוא הידיעות אותן הוא פוגש בלמידה שלו. כלים כאלה - בלוגים, ויקיים, כלים ליצירת סימניות חברתיות/משותפות, ועוד - מעוררים התעניינות רבה בחוגים חינוכיים. אבל נכון להיום, המערכת החינוכית מתקשה לשלב את הכלים האלה לתוך תהליך הלמידה. למורים רבים הכדאיות שלהם אינה ברורה. יש אנשי חינוך הסבורים שיותר מאשר הם מציעים תשתיות ללמידה משמעותית, הם מזמינים בעיות ואפילו סכנות. כמו עם הגישה למידע, גם בנוגע לכלים החדשים האלה, מה שחסר כדי לקדם את השימוש בהם בסביבה החינוכית היא גישה חינוכית. ההתחנכות היוצרת של משה מהווה גישה כזאת. ביסודם של כל הכלים האלה נמצאת ההנחה שהלומד יכול להיות אחראי ללמידה של עצמו. תוך כדי התארגנות רפלקטיבית התלמיד שמשתמש בהם יוכל למפות לעצמו את כיווני התפתחות הלמידה שלו. הוא יוכל לעזור לאחרים ולהיעזר בהם תוך כדי העיסוק בלימוד האישי שלו. אך כל עוד שהמערכת החינוכית רואה את הלמידה כתהליך של מסירה, של סמכות שנמצאת במורה המעביר מידע לתלמיד, היא לא תרגיש שהיא זקוקה לכלים האלה. היא לא תבין לשם מה רצוי להשתמש בהם. אותם אנשי חינוך המבקשים לשלב את הכלים האלה לתוך הסביבה הלימודית, הרוצים ליצור סביבה לימודית אישית טכנולוגית חדשה, יכולים, ואף חייבים, להסביר כיצד הכלים האלה מסייעים ללמידה, וההסבר הזה עובר דרך גישות שמשה הגה לפני שנים די רבות.

לפני יותר מעשור, אביגיל אורן, מבית הספר לחינוך של אוניברסיטה תל אביב, ובין החלוצות של האינטרנט החינוכי בישראל, הביעה את אי-שביעות הרצון שלה מהמונח "גלישה" כתיאור של הפעולה המרכזית שלנו בסביבה האינטרנטית. אורן טענה שהגלישה איננה מבטאת פעולה של מעורבות אמיתית, רגשית, לתוך אותם פריטי מידע שבהם הגולש נתקל. במקום הגלישה, היא המליצה על המילה אריגה – הרי כאשר אורגים אנחנו לוקחים חוטים נפרדים, כל אחד עם הצבע, הצביון, והאופי שלו, ואנחנו שוזרים אותם יחד כדי ליצור אריג חדש. אפשר למצוא קשר הדוק, אולי חוט מקשר, בין "כל עתר" של משה, המקום שבו הלומד שוזר יחד אלמנטים שונים, היבטים מגוונים של נושא מסויים, לבין האריגה האינטרנטית שעליה דיברה אורן. בעצם, "כל עתר" כבר קיים ברשת, אבל הוא עוד מחכה שהוגים חינוכיים של היום יכנסו לחדר העבר שם על מנת למצוא את הגישה של משה, לגלות שמישהו כבר היה "שם" לפניהם, ושעוד אפשר ללמוד ממנו המון. כאשר הם יעשו זאת, הם יעשירו גם את הסביבה האינטרנטית החינוכית, ואת תהליך הלמידה בכללותו.

כאשר אני "יוצא" לאינטרנט (ונדמה שלא פעם אני שם יותר מאשר בכל סביבה אחרת) אני נמצא בתהליך מתמיד של אריגה. ובכל זאת, נכון להיום, אין אצלי מכשיר עם חיבור אינטרנטי המאפשר לי לשבת מול חוף הים, ולארוג, תוך כדי צפייה בשקיעת השמש, אריגה של הסברים מדעיים, אוסף של ציורים ושירים על השקיעה, אסוציאציות של שקיעות (ותקומות?) שונות בהיסטוריה, וגם כיצד אני לא פעם שוקע בהרהורים או בבעיות (ואולי אפילו משתחרר מהם), ועוד. אבל לא רחוק היום שמכשירים כאלה יהיו זמינים לי, ולתלמידי בתי הספר. כאשר מכשירים כאלה יופצו לתלמידים, תתאפשר גם אצלם אריגה כזאת, אריגה אינטרנטית הנבנית תוך ביקורים בשבעת החדרים של "כל עתר" של משה. התשתית הטכנולוגית כמעט בידינו. אפשר לקוות שבקרוב תיכנס לתוך הראש שלנו התשתית החינוכית שהגה משה כבר לפני שנים רבות. השילוב בין השניים יוביל ללמידה אמיתית.

פורסם בספר: התבנות - הילד, המבוגר ותרבות מתחדשת - מעולמות היצירה של תלמידיו וחבריו של משה כספי הוצאת מכללת "שערי משפט" פברואר, 2010 פורסם כאן באישור