בגדי המורה הווירטואלי המסודרים

כאדם המחזיק בתעודת הוראה זה למעלה מעשרים שנה, נפל בחלקי במשך השנים למלא מגוון רחב של תפקידי חינוך; באחד מתפקידיי המעניינים ביותר הייתי, שנה אחת, מורה וירטואלי. יש להניח שבמשך חייו המקצועיים של כל מורה הוא מרגיש, יותר מפעם אחת, כי על אף מאמציו הכבירים להקנות דעת לתלמידיו, תלמידים אלו מסרבים ללמוד, ובכך הוא נעשה למורה וירטואלי, מורה שכביכול מלמד. אבל אין כוונתי כאן לתופעה השכיחה הזאת אלא לסוג אחר של הוראה וירטואלית, בקורס שמועבר דרך האינטרנט.

אף שהלימוד הווירטואלי עודו בחיתוליו - ואולי דווקא משום כך, אפשר לזהות קשת רחבה של סגנונות הוראה באמצעות האינטרנט. מורים שמבקשים לשלב את האינטרנט בתהליך ההוראה שלהם יכולים לבחור בין תבניות הוראה וכלי למידה שמספרם הולך וגדל.

יש קורסים באינטרנט שבהם האינטרנט משמש לא יותר ממאגר של דפי עבודה שעל התלמיד למצוא, למלא ולהגיש למורה. בכל בית ספר יש, כמובן, לפחות מדפסת אחת וגם מכונת צילום, ולכן אולי קצת תמוה שעדיין יש צורך בתיווך של האינטרנט כדי שיקבל התלמיד דף עבודה שהיה אפשר לחלק לו בכיתה במאמצים מעטים יותר. ובכל זאת, הגישה שלפיה רשת האינטרנט משמשת מקור לחומרי למידה מוכנים היא גישה כשרה בדרך אל הווירטואליות. כהמשך לגישה הזאת, יש קורסים אחרים שנעזרים באתרי אינטרנט המכילים דפי מידע רבים שיכולים לשמש את התלמיד במקום ספר לימוד. גם במקרה הזה לא ברור לשם מה נחוץ האינטרנט, שכן ספרי לימוד רבים (ויש להודות: גם טובים!) מוצעים בשוק.

מבחינתי, לפחות, הלימוד הווירטואלי מתחיל להיות מעניין רק אם יש בו יסוד של פעולת-גומלין. כל לימוד הוא, כמובן, פעולת-גומלין; פעולת-הגומלין הלימודית הבסיסית מתקיימת בין התלמיד לחומר הנלמד, והיא באה לידי ביטוי, בדרך כלל, בקריאה שקטה בספרים או במאמרים ובניסיון הצולע של התלמיד לתרגם הכול למילותיו שלו, כדי שהמורה יחשוב כי הבין את מה שקרא. למען האמת, רשת האינטרנט יכולה להיות מקור טוב לפעולת-גומלין מהסוג הזה. היא אף מקנה יתרון מסוים לתלמיד שמבקש להעתיק, מפני שעל-פי רוב, אין המורה מצליח לזהות את המקור ולוודא כי אכן מדובר בהעתקה.

כפי שציינו גם בהקשר דפי העבודה, ספק אם האינטרנט נחוץ כדי ליצור פעולות-גומלין מהסוג הזה. לטעמי, יש הצדקה בהתעסקות בטכנולוגיה - התעסקות מעצבנת לעתים קרובות - רק כאשר מתפתחות פעולות-גומלין, בין המורה לתלמיד מחוץ לשעות השיעור ובין התלמידים לבין עצמם, בסגנון ובעוצמה שמתקיימים בכיתה בדרך כלל. הניסיון שלי כמורה וירטואלי היה בתקופה די ראשונית, כשעוד היו דפוסי העבודה ברשת בתהליך של התגבשות; אבל כבר אז היה ברור שהקורס יהיה מעניין רק אם תינתן הזדמנות להשפעות-הדדיות רבות בין המורה לתלמידיו. וכך אירע שלא רק בניתי קורס שהועלה לרשת (קורס בעל רצף לימודי, הכולל גם מקורות מידע ומטלות) אלא הייתי למורה הווירטואלי של הקורס.

אבל קודם כול קצת היסטוריה. לא פעם, בעבודתי כמורה, באתי במבוכה בפעולות-הגומלין עם תלמידיי. זכורה לי היטב הפעם שבה ישבתי על השולחן תוך כדי דיון (מעניין, אני מקווה...) בנושא מסוים. כמעט מיד לאחר שהתיישבתי על השולחן, קמו שתי תלמידות מכיסאותיהן והתיישבו אף הן על השולחנות שלפניהן, שהרי אם מותר למורה, מדוע לא לתלמידים? למדתי, כפי שאני מניח שכל מורה לומד בחייו המקצועיים, כי לא די שאהיה מוכן עם חומר למידה מעניין, פן ישתלט הבלגן על הכיתה, אלא גם עליי להציג את עצמי לתלמידיי בצורה מכובדת, כדוגמה להתנהגות. ואכן התעוררה השאלה גם בסביבה הווירטואלית: מה אני לובש כאשר אני מלמד כמורה וירטואלי?

שלא יהיו אי-הבנות: לא זו בלבד שתלמידיי לא ראו אותי בעת "ההוראה" (תצלום קטן שלי קישט דף אחד באתר הקורס, אבל ספק אם יכלו לזהות אותי ברחוב על פי התצלום הזה, לוא נתקלו בי), אלא אף כמעט כל הקשר שלי עם התלמידים התנהל באופן א-סינכרוני. מדי פעם בפעם עלה בידי להיות "מקוון" ("אונליין") בשעת השיעור ולראות, כמעט בזמן אמת, את הודעות תלמידיי מופיעות בקבוצת הדיון ולהגיב עליהן, אבל לרוב פעלתי "מאחורי הקלעים". בדרך כלל התרחשה עבודתי מול התלמידים בשעות הלילה. בשעות אלו עניתי על שאלות, עיינתי בהודעות בקבוצת הדיון או בלוחות המודעות שהיו בקורס, הגבתי על הודעות או הצבתי שאלות חדשות לליבון בקבוצת הדיון. באופן כללי עשיתי את עבודת השטח הנדרשת מכל מורה, וירטואלי או לא, כדי שהקורס יתקדם כראוי.

אם כן, מדוע העסיקה אותי השאלה בעניין הבגדים שאני לובש כמורה וירטואלי? הרי יכולתי, למשל, "לצ'טט" בחדר "צ'ט" כשאני עטוף רק במגבת, ואילו שאלו אותי מה אני לובש, יכולתי לענות שיש עליי עניבה ומעיל - ואיש לא היה מבחין בשקר (יש להניח שברוב המקרים קורה ההפך: אדם לבוש כהלכה משתמש בסביבה הווירטואלית כדי להציג את עצמו באור נועז יותר.) הדרך שבה הצגתי את עצמי הייתה הופכת, בבררת מחדל, למציאות המקובלת. שכן אם סביבת הלמידה היא סביבה וירטואלית, לכאורה אני משתחרר מכבלי האמת, חופשי לבחור כיצד להציג את עצמי. יתרה מזו, ספק אם למישהו היה אכפת מה באמת לבשתי בעת מילוי תפקיד המורה.

אבל אני דווקא הקפדתי על הופעה מכובדת. גם בשעות הקטנות של הלילה דאגתי להיות לבוש בגדי-שבת ואף הקפדתי שלא להשאיר את הטלוויזיה דלוקה באותו הזמן. אילו נכנס זר אל ביתי בשעה שמילאתי את חובותיי כמורה וירטואלי (דבר שכמובן לא קרה, לפחות לא בעולם הלא וירטואלי), היה מתרשם שאני נמצא בעבודה (טוב, בסדר. לפעמים חלצתי את הסנדלים, אבל לא תמיד.) ובכל זאת למה? ייתכן שהתשובה נעוצה במושג "עשיית סייג לתורה". הסביבה הווירטואלית מזמינה פרצות רבות מדיי. לכאורה אנחנו בעבודה, אך למעשה מעיינים בעיתון; הוטל עלינו לקרוא מאמר מסוים, אבל קליק אחד ועוד קליק מביאים אותנו למשהו שמעניין אותנו יותר באופן אישי. בסביבה הווירטואלית קל מדיי להתפתות לגירויים צדדיים.

גם לגבי התלמיד יש בפתיחות, באמורפיות, של הסביבה הווירטואלית דבר-מה מאיים. התלמיד אינו מכיר את מפת הרחובות של העולם הזה ובוודאי לא את גבולותיו. אין הוא יודע למה לצפות בו. הדמות שמופיעה מדי פעם בפעם ושמה "המורה", מן העבר האחר של תקשורת האינטרנט, אינה מתנהגת כמו המורים שהוא מכיר מבתי הספר ואין הוא יודע כיצד להתנהג מולה. הוא זקוק לעוגן שיעזור לו למצוא את מקומו בסביבה החדשה הזאת. כאשר התלבשתי ב"בגדי הוראה" כדי להתיישב מול המחשב בשעות הקטנות של הלילה, ראיתי עצמי כאותו העוגן. ראיתי עצמי כממלא הסכם בלתי-חתום ואף בלתי-כתוב ביני ובין תלמידיי. חשתי צורך לאותת להם שיש הבדל בין וירטואליות בדויה ובין וירטואליות ממשית ושבקורס שבו אני המורה, אנו שואפים לסוג השני. הרגשתי שלא אוכל לאותת את המסר הזה לתלמידיי אם לא אשדר אותו בראש ובראשונה אל עצמי. כך גם הרגשתי צורך לאותת לעצמי, כמו שאותתי לתלמידים: "עכשיו לומדים! אין זה הזמן למשחקי מחשב, ל'צ'ט' עם זרים, לריכוז רפוי". זכותם של התלמידים - לקבל את מלוא תשומת-הלב שלי. לכן, גם מאוחר בלילה, כאשר הכול ישנו מסביב ואיש לא עבר ליד חלוני כדי להציץ ולראות את בגדיי או את היעדרותם, התלבשתי כמורה כדי לשבת מול המחשב.

פורסם ב: גולשים בקשר גליון מס' 7 ספטמבר 2000