דצמבר, 2004
כך היינו
כולנו משתנים. אין שום דבר יוצא דופן בעובדה שזה קורה. למען האמת, לא להשתנות, להשאר אותו הדבר, עשוי להחשב כהישג בלתי רגיל. עם זאת, קשה לאתר במדויק היכן הפסקנו להיות מה שהיינו ונעשינו למשהו אחר. (אני אוהב לצטט את אלברט הוברד, הוגה שאיננו מספיק מוכר [1856-1915] שסיפר לנו ש: "החיים אינם אלא דבר אחד אחר דבר אחר" [Life is just one damn thing after another].) אכן, הדברים נוטים לזרום אחד לתוך השני, ולעתים קרובות קשה להבחין מתי תקופה אחת בחיינו מסתיימת ואחרת מתחילה.
ואולי בכך אפשר למצוא אחד ההיבטים החיוביים של השמירה על חפצים. אולי איננו יודעים למה שמרנו על חפצים מסויימים, אבל כאשר אנחנו מגלים אותם מחדש - אחרי שנים רבות ושינויים רבים בחיינו - מתחדדת אצלנו המודעות לכך שמשהו שפעם היה בעל ערך עבורנו איבד את משמעותו. התיק הקטן הזה שהוכן לטיולי טבע היה פעם, למשל, חלק בלתי-נפרד מאביזרי ההוראה שלי. אני מוכן להודות, ללא היסוס, שמעולם לא הייתי מוצלח בזיהוי צמחים (או אפילו חיות) אם כי העין שלי תמיד הצליחה לגלות משהו שהיה כדאי לראות - ציפור בסבך, פרח נדיר (שאת שמו מעולם לא זכרתי). מאחד המורים שלי לטבע למדתי שתיק מהסוג הזה - מלא בכלים מגוונים לאיסוף כל מיני יצורים וחומרים מעניינים - היה ציוד הכרחי עבור כל מורה שביקש להקנות לתלמידיו גישה אוהדת לטבע.
וכך קרה שכל יציאה אל הטבע מצאה אותי מוכן לחקור מינים שונים, לאסוף דוגמאות, ועוד. אבל היום, אפילו אם אני מתאמץ, אינני יכול לזכור מתי לאחרונה יצאתי לטיול עם התיק הזה על כתפי. במקום זה, כבר שנים הוא יושב בתוך קופסה. אין זה אומר ששכחתי אותו. פשוט פסחתי עליו, עברתי הלאה. היום הוא כאילו שארית של חיים קודמים.
ואם כבר מדובר בטבע ובטבעי, ראוי אולי לציין שבערך באותו הזמן שעסקתי באיסוף כל מיני חומרים בטיולי טבע, הסקתי את המסקנה שהצמחונות שלי דורשת ממני גם לא לנעול נעלי עור. אך קל בהרבה להסיק את המסקנה הזאת מאשר לקיים אותה. הרי, באותה תקופה היה כמעט בלתי-אפשרי לקנות זוג נעליים (או זוג סנדלים) שלא היה עשוי מעור. לבסוף נאלצתי להזמין את מה שרציתי - הזמנה מיוחדת.
כך היינו
כולנו משתנים. אין שום דבר יוצא דופן בעובדה שזה קורה. למען האמת, לא להשתנות, להשאר אותו הדבר, עשוי להחשב כהישג בלתי רגיל. עם זאת, קשה לאתר במדויק היכן הפסקנו להיות מה שהיינו ונעשינו למשהו אחר. (אני אוהב לצטט את אלברט הוברד, הוגה שאיננו מספיק מוכר [1856-1915] שסיפר לנו ש: "החיים אינם אלא דבר אחד אחר דבר אחר" [Life is just one damn thing after another].) אכן, הדברים נוטים לזרום אחד לתוך השני, ולעתים קרובות קשה להבחין מתי תקופה אחת בחיינו מסתיימת ואחרת מתחילה.
ואולי בכך אפשר למצוא אחד ההיבטים החיוביים של השמירה על חפצים. אולי איננו יודעים למה שמרנו על חפצים מסויימים, אבל כאשר אנחנו מגלים אותם מחדש - אחרי שנים רבות ושינויים רבים בחיינו - מתחדדת אצלנו המודעות לכך שמשהו שפעם היה בעל ערך עבורנו איבד את משמעותו. התיק הקטן הזה שהוכן לטיולי טבע היה פעם, למשל, חלק בלתי-נפרד מאביזרי ההוראה שלי. אני מוכן להודות, ללא היסוס, שמעולם לא הייתי מוצלח בזיהוי צמחים (או אפילו חיות) אם כי העין שלי תמיד הצליחה לגלות משהו שהיה כדאי לראות - ציפור בסבך, פרח נדיר (שאת שמו מעולם לא זכרתי). מאחד המורים שלי לטבע למדתי שתיק מהסוג הזה - מלא בכלים מגוונים לאיסוף כל מיני יצורים וחומרים מעניינים - היה ציוד הכרחי עבור כל מורה שביקש להקנות לתלמידיו גישה אוהדת לטבע.
 |
וכך קרה שכל יציאה אל הטבע מצאה אותי מוכן לחקור מינים שונים, לאסוף דוגמאות, ועוד. אבל היום, אפילו אם אני מתאמץ, אינני יכול לזכור מתי לאחרונה יצאתי לטיול עם התיק הזה על כתפי. במקום זה, כבר שנים הוא יושב בתוך קופסה. אין זה אומר ששכחתי אותו. פשוט פסחתי עליו, עברתי הלאה. היום הוא כאילו שארית של חיים קודמים.
ואם כבר מדובר בטבע ובטבעי, ראוי אולי לציין שבערך באותו הזמן שעסקתי באיסוף כל מיני חומרים בטיולי טבע, הסקתי את המסקנה שהצמחונות שלי דורשת ממני גם לא לנעול נעלי עור. אך קל בהרבה להסיק את המסקנה הזאת מאשר לקיים אותה. הרי, באותה תקופה היה כמעט בלתי-אפשרי לקנות זוג נעליים (או זוג סנדלים) שלא היה עשוי מעור. לבסוף נאלצתי להזמין את מה שרציתי - הזמנה מיוחדת.
