האינטרנט ומערכת החינוך -
הילכו השניים יחדיו?

כמו בכל מערכות הניהול והתפקוד שבחברה הטכנולוגית, האינטרנט חודר גם לתוך מערכת החינוך. האינטרנט הפך למילת מפתח שבעזרתה זוכים בתקציבים, מקצים משאבים למחקר, ונחשפים בתקשורת. מנהלים מאיצים במורים שלהם לשלב את האינטרנט בכיתות ובשיעורים, והמערכת כולה, על כל רבדיה, נמצאת בתהליך של בדיקת המשמעויות של למידה בסביבות עתירות מידע וניסויים של כלי האינטרנט בכיתות. בקיצור, כולם רוצים לשלב את האינטרנט בחינוך, ומשוכנעים שזה הכיוון בו צריכים ללכת. רק לעתים רחוקות עוצרים כדי לבדוק אם השילוב הזה בכלל הגיוני.

יש שילובים שהם כאילו מובנים מעליהם: קשה לחשוב על לחם בלי מרגרינה, למשל. האדם הראשון שיצר גליל מוופל והכניס בו גלידה יצר משהו חדש, אבל כבר קשה היה לחשוב איך אכלנו גלידה בלי גביע. רבים רואים בחיבור בין האינטרנט לבין החינוך חיבור מהסוג הזה - כאילו השניים נולדו זה בשביל זה. חינוך, הרי, עוסק בחשיפה למידע, והאינטרנט הוא אמצעי משוכלל ביותר להשגת מידע. החיבור ביניהם נראה, לכן, אידיאלי. האם הדבר אכן כך?

מערכת חינוך אמורה לעצב את הסביבה בה הילד לומד. אפשר לדמות את הסביבה הזאת - בית הספר, הכיתה, ספרי הלימוד - למסנן. מצד אחד של המסנן נמצא כל העולם, הגדוש במידע ובגירויים, ובצד השני עומד התלמיד. לולא המסנן התלמיד היה חשוף לבליל בלתי-מאורגן ובלתי-פוסק של מידע וגירויים. הוא היה נתקל, כמעט באופן אקראי, בפיסות מידע, בתופעות טבע, בפרשנויות על המתרחש סביבו, ועוד, כאשר רק בעזרת הכלים שהוא רכש לעצמו הוא יכול היה לנסות לעשות סדר מהכל. המסנן של מערכת החינוך מפריד בין התלמיד לבין "העולם הגדול". בהתאם ליכולת ההבנה של התלמיד ולמוסכמות התרבותיות של תרבות האם של כל מערכת חינוכית, רק חלק מאותו עולם מגיע אל התלמיד. באמצעות המקצועות אותם היא מזהה כחשובים, ודרך תוכניות הלימוד שמתאימות את הידע בכל מקצוע לצרכים וליכולות של גילאים שונים, מערכת החינוך מווסתת את מידת החשיפה של התלמיד לעולם.

מערכת חינוכית אינה יכולה לפעול אחרת. אם היא לא היתה מווסתת את הגירויים, אלא נותן לכל להכנס באופן חופשי ובלתי-מבוקר, הרי לא היה צורך בבית ספר. גם אלה שמצדדים בחינוך "חופשי" מבנים את הסביבות שבהן התלמיד אמור להמצא. אם לא עושים כך, זה איננו רק "ביטול בית הספר", אלא ביטול של המעשה החינוכי בכללותו. בית הספר קיים כדי לעמוד בין העולם לבין התלמיד ולפקח על זרימת המידע והגירויים מהראשון לשני.

יש מי שיראה בכך צנזורה, אך למעשה אין דרך אחרת. כל מערכת חינוך מחליטה להבליט רעיון אחד ולהצניע אחר, אם כי לכל מערכת חינוך יש השיקולים משלה. מערכת אחת תדגיש את הטכנולוגיה ותוותר על האמנויות, אחרת תתמקד במדעי הרוח לעומת מדעי הטבע. וכולן יקצו זמן ללימוד התרבות המקומית. כמו-כן, עודף מידע רק מגביר את הבלבול. תפקידו של בית הספר איננו רק להפגיש בין התלמיד לבין המידע, אלא לדאוג לכך שתנאיי הפגישה הזאת יבטיחו שהתלמיד יוכל להפיק ממנה את המרב.

ומה בנוגע לאינטרנט? בתרבות שלנו היום האינטרנט מזוהה בתור הכלי שיותר מכל כלי אתר מבטא את העדר הגבולות של המידע. הקלות שבה ניתן לשלוף פיסות מידע על כמעט כל נושא, המעברים הקפיציים מנושא לנושא, והערבוב הרב בין נושאים וצורות הטיפול בהם עושים את הסביבה האינטרנטית לסביבה פתוחה ואפילו פרוצה. אם האינטרנט הוא אכן "אוטוסטרדת המידע", זאת אוטוסטרדה ללא תמרורים, ללא משטרת תנועה, ואפילו בלי תחנות עליה וירידה מוגדרים. בתרבות המודרנית האינטרנט מסמל, יותר מכל כלי אחר, את העדר האפשרות שלנו לערוך סדר במידע הרב שזורם סביבנו.

האם אפשר לחבר בין שתי ישויות שבמהותן שונות כל כך זו מזו? האם הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך איננה משול להכנסת הסוס הטרוייני לתוך כותלי טרויה? וכמו עם אנשי טרויה וסוס, האם מאוחר יותר נגלה שמה שנראה כמתנה יתגלה בסופו של דבר כקללה? כיצד מערכת, שבין תפקידיה המרכזיים נמנים העמדת גבולות, הגדרת סייגים וסינון גירויים, יכולה לפתוח את דלתותיה לכלי שבמהות מנוגד לתפקידים האלה. גביע של גלידה, ולו הטעים ביותר, לא יכול למלא את תפקידו אם יהיה חור גדול בתחתיתו דרכו כל הגלידה ינזול, או אם הוא יחמם את הגלידה עד שהי יינמס. הגביע קיים כדי להחזיק את הגלידה, ועם הוא נכשל בתפקיד המרכזי הזה, כל יתרונותיו האחרים בטלים. האם לא כך גם בחינוך? אפילו אם האינטרנט יוכל לספק לנו כמות אדירה של מידע, אם יהיה לנו מסובך מדי לאתר את המידע הנחוץ לנו, או לברור את המידע הכדאי מהסתמי, האם למערכת החינוך יהיה באמת אינטרס להשתמש בכלי הזה בתהליך החינוכי?

מספר דוגמאות עשויות לחדד את ניגוד האינטרסים הקיים בין המערכת החינוכית בצורתה העכשיווית לבין המציאות האחרת שלתוכה האינטרנט עשוי לגרור אותה.

עד לפני זמן קצר (ואולי אפילו עד היום) משרד החינוך נהג לפרסם חוברת גדלת ממדים שכללה רשימה של כל תוכנות המחשב המאושרות על ידי המשרד. זהו, בעצם, המשך של מסורת (הקיימת בכל המדינות) של אישור ספרי לימוד, והמשרד התייחס למשימה בכובד ראש וברצינות. כבר בשנת 1995, כאשר הספר היה גדול מאד, היה ברור שיהיה קשה לבדוק את כל מה שקיים בשוק וליידע את בתי הספר מה קיבל את הכשר המשרד. כל תוכנה עברה שתי בדיקות: טכנית וחינוכית. הבדיקה החינוכית בדקה: "שילוב בתוכנית הלימודים, תקפות מדעית והעדר טעויות ועבדתיות תוכניות, שימוש במשוב וסוגיו, שירותים נלויים, עריכה לשונית תקינה וברורה, העדר ביטוי לדעות קדומות". בקטלוג של דצמבר 1995 צויין ש: "הפרויקט אינו בודק תוכנות מסחריות המשמשות את המערכת, והן אינן מקבלות 'אישור הפצה למערכת החינוך'. רכישת תוכנות מסחריות אינה תלויה באישור, וניתן לרכוש אותן על פי שיקול הדעת של הממונים על כך ועל פי צורכי בית הספר." לא ברור מה נשאר אחרי שתוכנות מסחריות כבר אינן נבדקות, אך ברור שלמערכת אין משאבים לבדוק את הכל.

האם המסורת הזאת של בדיקה ואישור של ספרי לימוד ותוכנות עוד תימשך בעידן האינטרנט? האם סבור מישהו במשרד החינוך שקיימת אפשרות לבדוק כל דף ודף שתלמידים עשויים להגיע אליו לגבי תקפותו המדעית, התאמתו לתוכנית הלימודים, רמתו הלשונית וקיומן של דעות קדומות? האם לפני שהמורה יתן לתלמיד לעיין בדף מסויים יהיה עליו לבדוק את רשימת הדפים המאושרים ולוודא שהוא מופיע בו? כמובן שמצב כזה יהיה מגוחך, אבל לא רק מפני שבלתי-אפשרי לבדוק את הכל, אלא דוקא מפני שהיום יש גישה למידע רב כל כך, אנחנו מצפים שהתלמיד של היום יהיה מסוגל לבדוק את כדאיותו של הדף אליו הוא הגיע בכוחות עצמו.

הוראת ההיסטוריה בבתי הספר איננה רק הוראת תאריכים ואירועים. כל מדינה מעוניינת שדרך לימוד ההיסטוריה שלה התלמידים יפתחו זיקה לרעיונות ולערכים מסויימים. לכן, לצד השאיפה לאובייקטיביות בהוראת ההיסטוריה ניצב גם הרצון לספר את שרשרת ההתרחשויות ממבט שמעמיד את המדינה במרכז, כאשר מנהיגיה הונחו על ידי התבונה וההגינות בקבלת החלטות חשובות. הסערה סביב ספרי היסטוריה חדשים שאושרו לשימוש בבתי הספר קמה כי רבים חשים שישראל ומנהיגיה מוצגים באור לא מחמיא, ולטענתם על מערכת החינוך להציג את "האמת" אחרת.

מה נכון או לא נכון מבחינה היסטורית אינו מעסיק אותנו כאן, אלא עצם העובדה שמערכת החינוך נתקלת בביקורת על מתן אישור השימוש בספר שאפשר לפרש אותו כביקורתי מדי כלפי מנהיגי המדינה. הביקורת בעצם אומרת שמערכת החינוך לא מילאה כראוי את תפקידה כמסנן, ואפשרה למידע לא מתאים לחדור לתלמידים. אבל דרך האינטרנט אפשר להגיע בקלות לאתרים רבים המעמידים באור שלילי את מעשיה ההיסטוריים של מדינת ישראל. האם אלה שמבקרים את אישור הספרים חושבים שאפשר למנוע מהתלמידים שיחפצו בכך למצוא את המידע הזה? האם יש הגיון בסגירת הדלת הראשית כאשר כל החלונות מסביב נשארים פתוחים? שוב, עצם קיומו של האינטרנט יוצר מציאות חדשה המצריכה התמודדות שונה עם התפקיד המסורתי של סינון תרבותי שבו עסקה מערכת החינוך.

בעיתון "העיר" של 1.10.99 התפרסמה כתבה שהפתיח שלה אומר כמעט את הכל: "אתר האינטרנט של מחוז תל אביב במשרד החינוך מפנה את הגולשים אליו לאתר המופעל על ידי שני אחים בני 15 מירושלים ומכיל שורה של בדיחות על שר החוץ, דוד לוי." והתגובה של ד"ר יוסי לוי, מנהל המחוז? "אני מזועזע. העניין ייבדק ויטופל לאלתר."

קשה למקד את הבעיה שמתעוררת כאן. באתר רשמי של משרד החינוך, בשטח שהוקצה לתלמידים, יש מדור של קישורים לאתרים אחרים (שהם מן הסתם "מומלצים", כי אחרת לא היו אליהם קישורים). בין הקישורים האלה יש כמה שספק שהם נבחרו בטוב טעם. מנהל המחוז חש, במידה לא קטנה של צדק, שהדבר משתקף עליו. אכן, לא נעים. אבל אחד המאפיינים הבסיסיים של דפי אינטרנט הוא היכולת שלהם להכיל קישורים לדפים אחרים. יש דפים רבים שכל המידע שנמצא בהם מסתכם בקישורים שבו. בסביבה אינטרנטית דף שאיננו מכיל קישורים נראה מיותם. אנחנו מצפים שדפים אליהם אנחנו מגיעים יאפשרו לנו לבחור לאן אנחנו רוצים לפנות הלאה. כמו-כן, האינטרנט הוא תחום שבו הכל יכול להשתנות במהירות בזק. על פי רוב תהליך הפקת דפי אינטרנט הוא קל ומהיר. האם אפשר לצפות ממחוז המרכז של משרד החינוך שהוא יבדוק כל קישור אליו הוא פונה לפני שהקישור יופיע בדף? עד איזה מרחק יהיה עליו לבדוק - עד להמלצות שבדפים המקושרים ישירות, או אולי להמלצות של ההמלצות של הדפים המקושרים? במידה מסויימת ניתן לומר "הראה לי את הקישורים שלך ואגיד לך מי אתה", אבל קשה לצפות שמנהל המחוז יבדוק עד לדור השלישי של המלצות. אם היתה כאן רק בעיה של אחריות על מה שמתפרסם תחת שמך, לא היתה סיבה להתעכב בדוגמה הזאת. אבל מתגלה כאן סתירה שקשה ליישב בין הפתיחות הכמעט בלתי-מוגבלת של האינטרנט לבין, שוב, תפקיד המסנן המסורתי של כל מערכת חינוכית. (מעניין להוסיף שבאותו דף שבו "העיר" פרסם את הכתבה על אתר מחוז המרכז, הוא גם פרסם מבחר של בדיחות דוד לוי. כנראה שהבעיה איננה בבדיחות עצמן, אלא במי שמספר אותן.)

אברהם ויצחק הולכים לקראת הר המוריה. אברהם, שקיבל הוראות, יודע לקראת מה הוא הולך. אבל יצחק מבולבל. הוא רואה את כל הסממנים של עולה, מלבד החשוב ביותר, השה. אם יצחק היה יודע את כוונותיו של אברהם, האם הוא היה ממשיך ללכת איתו בבטחון ובתום? סיפור העקדה שבתנ"ך מסתיים בטוב. האם הסיפור בין מערכת החינוך לבין האינטרנט גם יסתיים בטוב? בינתיים, השניים צועדים באותו כיוון (ולפעמים אפילו זה לצד זה). האינטרנט אינו פונה אל המערכת בשאלה איפה השה. במקום זה, השניים משוחחים ביניהם, והאינטרנט מהנהן בראש כאשר מערכת החינוך מדברת על מטרות כמו למידה משמעותית וחשיפה למקורות מידע רבים. אבל למרות הנהון הראש, האינטרנט עוד מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה. הוא איננו מגלה למערכת שאותה למידה משמעותית עשויה ללבוש צורה לגמרי שונה, ושהחשיפה למקורות בדרכים חדשות יכולה להוביל לשינוי מהותי ביכולת של המערכת לכוון את תלמידיה. בעצם, מערכת החינוך עדיין לא מודעת לכך שהיא יכולה למצוא את עצמה בתפקיד השה.

פורסם ב: עיונים בטכנולוגיה גליון מס' 31 דצמבר 1999