מאמר: והוא לבדו לומד כאן

והוא לבדו לומד כאן?

הכתיבה היא תקשורת. עובדה בסיסית זאת נמצאת ביסוד כל פעילות לימודית שמנסה להקנות מיומנויות כתיבה לתלמידים. יש מגוון סיבות שבגללן המערכת החינוכית מעוניינת שבוגריה יידעו להביע את עצמם בכתב, ובכולן נמצאת הנחת היסוד הבסיסית שהאדם הוא ייצור חברתי השואף ליצור קשר עם הסובבים אותו, ולכן ראוי שהוא יידע לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

למה הכוונה ב"על הצד הטוב ביותר"? יש לכך היבטים רבים: חשוב שהכותב יידע לכתוב ללא שגיאות כתיב, במשפטים הבנויים נכון. כמו-כן, חשוב שהכותב יוכל לזהות את קהל היעד שלו ולהתאים אליו את כתיבתו: מכתב שנכתב אל ידיד יעשה שימוש בשפה אחרת מאשר מכתב שפונה למעביד, למשל. כתבה על אירוע חברתי שמיועדת לעלון הכיתה תיכתב בסגנון שונה מאשר כתבה שתתפרסם בעיתון בעל תפוצה רחבה.

כל זה, כמובן, ידוע לכולם, וכבר מזמן היכרות עם סוגות כתיבה שונות נעשתה לחלק מכובד מהחינוך הלשוני בבתי ספר. אולם עם פריצת האינטרנט לתוך העולם שלנו התווספו סוגות חדשות שהמערכת החינוכית ביקשה להטמיע אצל תלמידיה. נוצר צורך ללמד לא רק כיצד כותבים מכתב, אלא גם, למשל, כיצד כותבים לקבוצת דיון. נוצר צורך לדעת לא רק כיצד לכתוב מאמר שיודפס בדפים, אלא גם כתבה שתיקרא על גבי צג המחשב.

בין הסוגיות שהתעוררו עם התפשטות השימוש באינטרנט נמצא, למשל, את השימוש בגופנים השונים, שהוא קל להבנה ואף להקניה. אבל לפחות אחת מהסוגיות היא מורכבת, ואף מבלבלת: האינטרנט מאפשר פרסום אישי במרחב הציבורי. נעשה קשה להבחין היכן האישי מסתיים והציבורי מתחיל. בכלל, קשה להבדיל בין השניים: אדם שכותב, לכאורה, לעצמו, גם מפרסם את הכתיבה ה"אישית" הזאת לעיני כל באתר. לנגד עינינו מתהווה סוג חדש של כתיבה - מה שאפשר לכנות כתיבה אישית/ציבורית. נכון להיום, מדובר בסוג כתיבה שכלליה עוד נמצאים בתהליך של התגבשות, ולכן המערכת החינוכית מתקשה להקנות אותם. אבל בדיקה של מאפייני הכתיבה הזאת מראה שהשתמעויותיה בתהליכי הלמידה רבות ומשמעותיות.

אנחנו פוגשים את הכתיבה האישית/ציבורית הזאת במקומות רבים. לא מדובר רק ביומנים אישיים ואף חושפניים שנכתבים באתרי אינטרנט פתוחים, נמצא אותה גם בהופעות רוק, למשל, שבהן נהוג להציג על גבי מסך גדול את שלל הודעות ה-SMS שהאנשים בקהל מעבירים ביניהם. כך יוצא שהודעות "פרטיות" ("אני אוהב אותך סיגל", למשל) נצפות ברבים. נוצר טשטוש בין הפרטי לבין הציבורי שיכול להיות די מביך עבור מבוגרים שלא גדלו לתוך המציאות הזאת. המבוכה הזאת נוצרת בעיקר בגלל תוכנה של הכתיבה הזאת, וגם מפני שנדמה שלכותבים כלל לא אכפת משגיאות הכתיב ו/או סגנון. אבל עבור בני נוער רבים המצב הזה משקף את המציאות שלתוכה הם גדלים, והיא איננה באה לידי ביטוי בכתיבה בלבד: תכניות של Reality TV, למשל יוצרות מצבים שבהם תחומים שעד היום נחשבו אישיים למדי נחשפים לעיני כל.

האופי הדיגיטאלי של הכתיבה האישית/ציבורית הוא שמאפשר את הפרסום המיידי. הכתיבה הזאת היא בעיקר כתיבה אלקטרונית - כתיבה הנוצרת לא באמצעות עט או עיפרון על גבי נייר, אלא מוקלדת ישירות לתוך מחשבים או מכשירים אחרים. בעבר, פרסום של טקסט דרש "ביקור" במספר תחנות - כתיבה בכתב יד, העברה למכונת כתיבה, שכפול בעותקים רבים, והפצה. ריבוי התחנות האלה הכתיב עריכות רבות של הטקסט שנכתב מפני שהדרך מהכתיבה הפרטית עד לפרסום ברבים הייתה ארוכה, וכללה מספר מסננים שיכלו לסנן את מה שלא היה ראוי לפרסום. כך קרה בדרך כלל גם בבתי ספר. כאשר הורים ביקרו בכיתה והסתכלו על העבודות שנתלו על לוח השעם של הכיתה, הם מצאו עבודות "גמורות" שעברו מספר תיקונים עד שהן קיבלו את האישור להתפרסם באותו לוח. התוצאות הכתובות של התהליך הזה היו מלוטשות ונקיות. היה כבר קשה לזהות בהן את חבלי לידתן.

הקלות שבה ניתן לפרסם היום את מה שכותבים, לפעמים אפילו תוך כדי הכתיבה עצמה, ותרבות כללית המעודדת את הביטוי האישי המיידי תוך כדי החצנת דברים שפעם נחשבו פרטיים ואישיים, תורמות ליצירת אווירה של כתיבה שהיא זרה לאווירה המסורתית של כתיבה בבית הספר. אם בעבר ציפינו שהתלמיד ישכתב את כתיבתו מספר פעמים ותוך כדי כך יהפוך אותה מלוטשת יותר ומוכנה לפרסום (אם כי על פי רוב ה"פרסום" לא היה אלא הגשת העבודה למורה), היום בכתיבה האישית/ציבורית המתהווה ניתן הכשר לפרסום של טקסט שאיננו מלוטש, ואפילו איננו "גמור".

היום, כבר מהרגע שהתלמיד לומד להקליד מספר מילים במקלדת המחשב, הוא יכול גם להקליק על כפתור ולפרסם את כתיבתו באתרי אינטרנט. יש מורים שרואים רק צד שלילי במצב הזה. הם טוענים שהמיידיות איננה תורמת לכתיבה טובה. אבל התוצר המהיר איננו התוצאה היחידה הנובעת מהכתיבה האלקטרונית. אפשר לזהות בה גם פן חיובי: שרשרת מתארכת של תוצרי ביניים. מדובר בסוג ייחודי של פורטפוליו דיגיטאלי המכיל את גרסאות הביניים של כתיבתו של התלמיד. הפורטפוליו הבנוי מכתיבה אישית/ציבורית הוא בעצם work in progress שיש לו זכות קיום בפני עצמו: התלמיד נחשף לקטעי מידע רבים שמהם הוא גוזר ואוסף את מה שעשוי להיות רלוונטי לצרכיו. כאשר הוא מרכיב את אלה יחדיו, תוך כדי הוספת התייחסותו האישית לאותם קטעים, הוא יוצר טקסט בעל ערך רב בפני עצמו, גם אם הטקסט הזה אינו מגיע, בסופו של דבר, לידי המורה.

המערכת החינוכית בחינוך היסודי מקנה מיומנויות כתיבה בסיסיות: היא משתדלת ללמד את כללי הכתיב הנכון והתחביר בציפייה שאלה ישרתו את בוגריה בהמשך החיים. ולמרות שהתרבות שלנו היא תרבות שנעשית יותר ויותר ויזואלית, המילה המודפסת ממשיכה לתפוס בה מקום משמעותי. אנשי חינוך לא מעטים מקוננים על חדירת הרגלי הכתיבה מבחוץ לתוך המערכת (שימוש בקיצורים ובסימנים, למשל) וחוששים שאין ביכולתם לעצור את מה שהם רואים כהידלדלות השפה. במקום להשפיע, המערכת החינוכית רק מושפעת.

עצם העובדה שאפשר לפרסם ברבים איננו אומר שצריכים לעשות זאת. כאשר קבוצות הדיון היו תופעה חדשה בנוף הכתיבה הבית-ספרית, מורים הנחו את התלמידים שלהם להשתתף בפורומים גם כאשר לא היה להם מה להגיד או כאשר הם לא הרגישו נוח לעשות זאת. אבל היה בכך גם היגיון. היה טעם להכיר עוד סוג של כתיבה. כמו שמורות מכוונות את תלמידיהן להתנסות בכתיבת כתבה עיתונאית או בהכנת פרסומת, יש מקום בבית הספר להתנסות בכתיבה לפורום, בכתיבה היפרטקסטית, ועוד.

כך גם, למשל, עם שמירת גרסאות בפורטפוליו דיגיטאלי. עידוד השמירה בפורטפוליו מצד המערכת החינוכית הוא חשוב וראוי לשבח. אבל ברוב המקרים, מה שמופיע בפורטפוליו הוא לקט של כתבות של התלמיד, ולא כתיבה אישית/ציבורית. הכתיבה האישית/ציבורית משלבת את הפרסום ואת הרפלקציה - תכונות שבעבר נחשבו שונות ונפרדות זו מזו - לתוך כתיבה מאוחדת. הכתיבה הזאת איננה צומחת מהגיגי ליבו של התלמיד או ממטלה שהוא מקבל בכיתה, אלא מהנוף המידעי שלתוכו התלמיד של היום גדל. ניתן להגיד שבסביבה המידעית, זהו סוג הכתיבה המתבקש.

מהו הנוף המידעי הזה? נהוג להתלונן על ההעתקה וההדבקה שהם נפוצים כל כך בעבודות שהתלמידים של היום מכינים. אין ספק, מדובר בתופעה נרחבת, כאשר לא פעם חשים שהטקסט המועתק מגיע מהמקור אל העבודה המוגשת בלי שהוא בכלל עובר דרך החשיבה של התלמיד. אבל אין זאת תופעה של תלמידים בלבד. בעולם מוצף המידע העתקה והדבקה הן פעולות נפוצות ביותר (וראוי שנתייחס אליהן כאל פעולה אחת, משולבת, ולא כפעולות נפרדות). אנחנו פוגשים אותה, למשל, ב-remix המוסיקלי ובקולג' באמנות הפלסטית. היום, אבני היסוד של היצירה הן בעצמן פרטי מידע מגובשים. נגישותם של הפריטים המגובשים האלה והערבוביה שבהם הם מופיעים (לרוב באינטרנט) מעמידים את הלומד במצב שבו קשה לו לעשות בהם סדר ולדלות מהם את מה באמת נחוץ לו. אין לצפות שלכל אחד יהיה מה להוסיף לנושא שכבר נבחן ונבדק מהיבטים רבים על ידי אנשים רבים. לפעמים איסוף ידיעות וארגונן כך שהן מביעות התייחסות ייחודית לנושא מסוים יכולים להביע יותר "דעה אישית" מאשר כתיבת ידיעה כלשהי "מחדש", "במילים שלנו" (כאילו שהדבר קל כל כך). האיסוף והארגון האלה הם מאפיינים חשובים של הכתיבה לבלוג - אולי סוג הכתיבה שיותר מכל סוג אחר היום, נותן ביטוי לכתיבה אישית/ציבורית.

נהוג להסביר שבלוגים אינם אלא "יומני רשת" - יומנים אישיים שנכתבים (ומתפרסמים) על גבי אתרי אינטרנט, כאשר הרשימות שמופיעות בהם מאורגנות לפי תאריך. ההגדרה הזאת אכן נכונה, אבל מוגבלת ביותר. יש אמנם, סוגים רבים של בלוגים, ואין הגדרה אחת שתכלול את כולם, אבל אחד המאפיינים החשובים של בלוגים רבים הוא ההמלצה התמציתית על קטע כתיבה אחר שבו כותב הבלוג נתקל. כותב בלוג אחד מוצא בבלוג אחר רשימה מעניינת במיוחד ויוצר קישור אליה בבלוג שלו תוך כדי תיאור קצר שלה או תגובה אליה. אולי בבלוג שלו הוא מסביר למה הוא מסכים עם מה שהוא קרא, ואולי הוא מתווכח עם אותה רשימה. וכמובן, מי שקורא את הבלוג שלו יוכל להגיע לאותה רשימה מקורית כדי להתרשם בעצמו, וגם להמשיך את הדיון בתגובה בבלוג שלו. נוצרת במת דיון ציבורית - מה שמכונה "בלוגוספירה". אבל באותו הזמן שהדיון מתנהל ברמה הציבורית, מתרחש גם דיון פנימי, אישי, של כותב הבלוג עם עצמו. תוך כדי בחירת אותן רשימות שאליהן כותב הבלוג מתייחס, הוא מפתח ומזכך את החשיבה של עצמו.

באופן די מדהים, הכתיבה הזאת הנעזרת והמופעלת על ידי טכנולוגיות מודרניות ביותר, דומה להפליא לתיאור של עולם הכתיבה מהמאה ה-14, עוד לפני המצאת מכבש הדפוס. בספר "אובדן הילדות" של ניל פוסטמן מצטט המחבר מבונוונטורה, אחד ממשכילי הכנסייה באותה תקופה (כאשר פוסטמן עצמו הגיע לציטטה זאת דרך הספר The Printing Press as an Agent of Change מאת אליזבת איזנשטיין):

אדם יכול לכתוב את דבריהם של אנשים אחרים, מבלי שיוסיף או ישנה דבר, ואז הוא מכונה בפשטות "לבלר" ... אחר כותב את דבריהם של אנשים אחרים עם תוספות שאינן משלו, והוא מכונה "מלקט" ... שלישי כותב גם את דברי אחרים וגם דברים משל עצמו, אך דברי האחרים תופסים את המקום המרכזי, בעוד דבריו הוא מוספים לשם הסבר, הוא מכונה "פרשן" ... וזה שלאחריו כותב הן את דבריו שלו והן מדברי אחרים, אך דבריו תופסים את המקום המרכזי ודברי האחרים נוספים לשם חיזוק טענותיו, איש כזה צריך להיקרא "סופר".

בונוונטורה כתב בתקופה שבה "העתקה" הייתה העתקה ביד, כאשר לא הייתה אפשרות "להדביק", אלא במאמץ גדול. אבל בתיאור שלו אפשר לזהות סוגים שונים של "כותבים" שהתאפיינו במידת הידבקותם לטקסט ה"מקורי". את כל אחד מסוגי הכותבים האלו אפשר למצוא גם בין כותבי הבלוגים. יש מי שרק מקשר לכתיבה של אחרים, יש מי שמוסיף לא יותר מהנהון של הסכמה, יש מי שמפרש, ויש גם מי שמרחיב את הדיון עד שהכתיבה שלו נעשית לתשתית שאליה אחרים יבחרו להתייחס. וכמובן, מי שכותב לבלוג עשוי לכתוב רשימות בכל הדרכים האלו, כאשר תוך כדי כתיבת תגובה לרשימה כלשהי הכותב מבהיר את הנושא לעצמו, וגם ההיפך - תוך כדי התמודדות אישית עם הכתוב, מצליח הכותב להאיר את הנושא לאחרים. הלמידה הזאת כבר איננה "למידה שיתופית", למידה שבה כל תלמיד אמור לתרום את חלקו לתוצר המשותף המתגבש. אולי עדיף לכנות אותה "למידה רשתית" - למידה שבה כל תלמיד אחראי ללמידה של עצמו, אך באותו הזמן גם ניזון מאחרים ומזין אותם בלמידה שלו.

קונרד גלוגאוסקי, דוקטורנט קנדי, מבהיר את הנקודה הזאת כאשר הוא כותב (בבלוג שלו, כמובן) על הכיתה שבה הוא מלמד (כיתה ז'), אותה הוא גם חוקר. הוא מבהיר שתוצאות המחקר שלו מראות ש:

הקריאה מובילה לכתיבה טובה יותר ... ובהדרגה, לתחושה מוגברת של שייכות וקהילה. התלמידים שלי יצרו את הרשתות שלהם על ידי אינטראקציה עם עמיתיהם, על ידי קריאה ותגובה לעבודות שלהם. אלה שהרוויחו יותר מאחרים בכך שהם היו חלק מהבלוגוספירה של הכיתה היו אלה שרשימותיהם התבססו על קריאה - על טקסטים ספציפיים.

גלוגאוסקי מוסיף:

כאשר אנחנו חושבים על בלוגים, אנחנו לרוב חושבים על כתיבה. בגלל זה, אני סבור, יש היום כיתות רבות בכל רחבי העולם שבהם הבלוגים של התלמידים אינם אלא יומני כתיבה.

אך למרות שהסביבה המקוונת שלנו התבססה (לכאורה) על כתיבה, התפתחותה כקהילה הייתה תלויה, במידה רבה, בקריאה. הקהילה התחילה להתפתח רק כאשר התלמידים (וגם אני) התחילו לקרוא ולהגיב באופן מהורהר לעבודות של אחרים ועל הטקסטים שהם קראו.

ג'ף אוטכט, מורה המלמד כעת בסין, ממחיש את התהליך באופן גראפי, כאשר הוא משווה בין השימוש בבלוגים לשם עידוד הקריאה לשימוש בבלוגים לשם פיתוח של קהילת לומדים. אוטכט כותב שבלוגים כמטלות כתיבה נראים כך:

ואילו בלוגים כרב שיח נראים:

הקריאה והכתיבה נמצאות במרכז הפעילות בבלוג (כמו בכל פעילות לימודית אחרת) אבל העיקרון של שיתוף פומבי תוך כדי חשיבה רפלקטיבית שהוא מרכזי לבלוג איננו ייחודי רק לו. העיקרון הזה מופיע בכלים אינטרנטיים רבים נוספים המהווים בסיס ללמידה אישית/ציבורית. מספר בתי ספר בארץ, למשל, התנסו בזמן האחרון בשימוש בכלי לארגון ולריכוז סימניות משותפות על הרשת (דלישס). באמצעות הכלי הזה תלמידים לא רק מסמנים לעצמם מקורות אינטרנטיים שמסייעים להם בלמידה סביב נושאים שונים, אלא גם תורמים למאגר ציבורי שמשרת כיתה שלמה או כיתות נוספות. יהושוע שכטר, מייסד דלישס, אמר פעם לגבי הכלי שהוא בנה "It's basically a way to remember in public". הקביעה הזאת בעלת משמעות רבה, והיא איננה מובנת מאליה. למה לזכור דווקא בפרהסיה? האם אין זה מספיק שאדם שנתקל במקור שימושי לו יזכור אותו לעצמו? תשובה לשאלה הזאת נמצאת בקביעה שרצוי להזכיר שוב ושוב: המרחב המידעי של היום מורכב מאין-ספור פריטי מידע. למידה באמצעות הפריטים האלה אינה דליית תוכנם והגשת התוכן הזה בעבודה מסודרת למורה. הלמידה נמצאת בהתמודדות מחשבית, אישית וקבוצתית עם הפריטים האלה. לכן הכתיבה היום איננה יכולה להיות רק "להגיד במילים שלך", מה גם שקשה לצפות שתלמידים יכתבו "ערכי מידע" רבים בכוחות עצמם. הלמידה נמצאת אי-שם בין שתי הקצוות האלה, אי-שם בתוך ערבוביה של הרצף שבונוונטורה תיאר לפני 800 שנים. קריאה/כתיבה אישית/ציבורית דרך בלוגים וכלים דומים יכולה להוות בסיס ללמידה אמיתית.

לעודד תלמידים לכתוב בבלוגים איננו לעודד אותם לכתוב באופן חופשי כל מה שעולה להם לראש. עידוד הכתיבה לבלוג מכוון תלמידים לארגן את הלמידה שלהם בתוך מרחב לימודי רחב יותר של עמיתיהם. הכתיבה בבלוג מאפשרת למידה אישית וציבורית בעת ובעונה אחת. אין ספק שיש סכנה של החצנת דברים שאולי עדיף שיישארו פרטיים, אבל הסכנה הזאת אורבת לתלמידים מכל פינה של התרבות שלנו. על בית הספר לנתב את ההחצנה הזאת לכיוונים יעילים ושימושיים, בכיוון של חשיבה בקול רם. הסופר הבדיוני הנודע איזק אסימוב כתב פעם שעבורו הכתיבה היא "לחשוב דרך האצבעות". אסימוב כתב את המילים האלו עוד לפני שהייתה קיימת האפשרות של הפרסום הדיגיטאלי הציבורי. היום, כאשר אנחנו חושבים דרך האצבעות שלנו, אנחנו לא רק מבהירים את החשיבה לעצמנו, אלא גם לאחרים, וההיפך. למרות שמערכת החינוך מתייחסת לכתיבה כפעולה חברתית, הכתיבה עדיין נתפסת אצלה בעיקר כאמצעי שדרכו התלמיד מראה למורה את מה שהוא יודע. בלוגים ואמצעי שמירה ופרסום דיגיטאליים נוספים מאפשרים למערכת להגשים למידה רשתית אמיתית - לא למידה שבה כל אחד לומד חלק ומשלים את החסר מהאחרים ולא למידה שבה כל התלמידים לומדים אותם הדברים, אלא למידה שבה כל תלמיד אחראי ללמידה האישית שלו, אך תוך כדי הלמידה האישית מעשיר אחרים, ומתעשר מהם.