קהילה באינטרנט, למידה באינטרנט,
והמרחק (הלא כל כך קטן) שביניהן

הצלחה גוררת חיקוי. לדוגמה, מפיקים מקנאים צפו בהצלחה המסחררת של פוקימון והזדרזו להפיק את דיג'ימון כדי להרוויח גם הם מהתופעה. מערכת החינוך פעלה בצורה דומה. היא הסתכלה בערגה במספרים האסטרונומיים כמעט של משתמשי האינטרנט שנהרו לקהילות הווירטואליות שצמחו באתרי אינטרנט ברחבי העולם והחליטה כי גם היא יכולה להקים קהילות שכאלה. אבל בדרך לעדנה מתקל הרעיון ההגיוני הזה במספר מכשולים. בדיקה של המכשולים האלה עשויה להאיר את הנסתר בנוגע למהות השימוש באינטרנט.

קהילות אינטרנט עוסקות בכל נושא שחבריהן מעוניינים לעסוק בו. לדוגמה, קהילות שכאלה מתגבשות מאוהבי סוג מסוים של מוסיקה, או כמקום מפגש וירטואלי לנגני כלים מסוימים, כתשתית לתמיכה טכנית ורגשית לסובלים ממחלה מסוימת או כמקום מפגש לאספני בובות ברבי, ועוד היד נטויה. הטכנולוגיה אינה חשובה אלא הרצון של קבוצת בני אדם להיפגש, להחליף מידע, לסייע או לקבל עזרה. קהילות אינטרנט צומחות בהמוניהן מפני שטכנולוגיות אינטרנט מאפשרות למחפשים קהילה לפרוץ את מגבלות המקום, ובמידה מסוימת גם את מגבלות הזמן, ולמצוא עמיתים לתחום העניין שלהם. כמובן, היו קהילות עוד לפני היות האינטרנט, אבל היתרונות הטמונים באינטרנט העניקו את התנאים לפרץ אדיר של התחברויות חדשות. היתרונות האלה הם בעיקר שניים: נוחות ההצטרפות, ואמצעים יעילים לארגון ולאחזור של המידע שנוצר בקהילה.

נוחות ההצטרפות לקהילות אינטרנט פועלת כזרז חשוב בצמיחתן. לעומת קהילות מוחשיות, שכדי להשתתף בהן דרושה מידה רבה מאוד של מחויבות כלפי הנושא או כלפי המשתתפים האחרים, בקהילות וירטואליות די בהתעניינות מועטה כדי להיחשב לחבר קהילה. בקהילה מוחשית, רק חברים בעלי הרגשת שייכות גבוהה ייצאו מהבית בליל חורף סוער, למשל, כדי להגיע לפגישה עם חברים אחרים. אבל עדיף, אם אפשר, להיפגש בלי להתכרבל במעיל, בלי להירטב, ובלי להתחייב לשום דבר אלא רק לשבת מול המחשב במקום מול הטלוויזיה. אף בני אדם שמידת השייכות שהם חשים קטנה למדיי עשויים להקדיש לקהילה מעין זו זמן מה. גם חשוב לזכור שאפשר להיות חלק מקהילה תוך כדי עיסוקים אחרים מול המחשב. למשתתפים האחרים אין דרך לדעת אם משתתף מסוים בודק ושולח דואר או גולש באתרים אחרים, בזמן שהוא "פעיל" בקהילה.

הנוחות שהזכרתי מניחה תשתית רחבה מאוד וממנה יש סיכוי לגייס חברים לקהילה. המאגר של מתעניינים פוטנציאליים עצום, ומאחר שאין צורך לצאת מהבית או להתחייב לשום דבר, גדל הסיכוי שמישהו יציץ ובדרך הזאת ייפגע. כמו כן גדל הסיכוי לגייס "משוגעים לדבר". אם, לדוגמה, בעיר אחת יש רק שלושה קוראים שמביעים עניין בספריו של סופר מסוים, יתקשו לבנות קהילה שתיפגש לדון בספריו. אבל אם אין מגבלה גיאוגרפית והמצטרפים הפוטנציאליים של הקהילה העתידית יכולים להיות מכל מקום בעולם, די באדם אחד או שניים בכל עיר ועיר. פתאום, בני אדם שהרגישו את עצמם מבודדים בתחום התעניינות מסוים מבינים שאי-שם בעולם יש אחרים השותפים ל"שגעון" שלהם והם יכולים להיפגש בקהילה האינטרנטית.

הטכנולוגיית האינטרנט אינה משמשת רק גיוס מצטרפים חדשים לקהילות אלא גם לניהולן. בדרך כלל, קהילת אינטרנט מתנהלת באמצעות פורום מקוון. הכוונה היא לאמצעים של תקשורת א-סינכרונית שבה הודעות של הכותבים אל הפורום מופיעות מול הקורא כך שאפשר לראות מתי התפרסמה הודעה, מי פרסם אותה, על איזו הודעה ההודעה החדשה מגיבה או משיבה, וכמובן גם לקרוא את ההודעה עצמה. היתרון של הא-סינכרוניות אינו רק באפשרות לכתוב ולקרוא הודעות בכל זמן, על פי נוחיותם של הכותב והקורא,אלא גם בכך שהכול נשמר.

אך אין צורך להסתפק רק בפורום. יש כלים שמאפשרים גם תקשורת סינכרונית בין חברי הקהילה (צ'ט) ויש כלים לבניית ספריות של חומרים הרלוונטיים לקהילה כגון מאמרים, תצלומים, סיכומי דיונים, וכל חומר אחר הדורש אחסון. מצטרפים חדשים יכולים למצוא תשובות על שאלות או לטעום את האווירה הכללית של הקהילה וכך לבדוק את המים לפני הקפיצה פנימה, למים העמוקים. יש לציין עוד כי קהילות מהסוג הזה אינן מתמקדות רק בנושא המוצהר של הקהילה. מתפתחים בהן, מן הסתם, קשרים חברתיים. חברים מפרסמים את תצלומיהם, מספרים בדיחות, משתפים את החברים באירועים אישיים ומשפחתיים ובאופן כללי עוסקים בכל דבר שבו קהילה חברתית עוסקת.

חשוב לזכור כי הטכנולוגיה שמביאה בני אדם לקהילות מאפשרת להם למצוא גם אחרות, שאולי מושכות אותם יותר. מאחר שהגיאוגרפיה אינה גורם בעל חשיבות, ואפשר "להגיע" למפגש של קהילה בלא קושי, יש ניידות גדולה בין קהילות. אין מה שימנע ממשתתף בקהילה פלונית לעזוב אותה לטובת אחרת. זאת ועוד: ייתכן מצב שבו קהילת מורים מתגבשת לאחר הכשרה טכנולוגית, אבל המורים, שבהכשרה למדו לחפש קהילות אחרות באינטרנט, מבינים שהם מעדיפים להקדיש את זמנם הפנוי לקהילות הקשורות לתחביבים שלהם במקום להאריך את יום העבודה בתחום החינוך מעבר לשעות בית הספר ולתוך שעות הפנאי שלהם. כאשר ההיצע בלתי-מוגבל, קשה להכתיב השתתפות בקהילה מסוימת. אולי האינטרנט מאפשר קשירת קשרים חברתיים חדשים, אבל ביסודו של דבר, היחיד יושב מול הצג והוא שמחליט כיצד לבלות את זמנו.

מה קורה כאשר ארגון קיים, מערכת חינוכית למשל, רואה כי טוב ומנסה לבנות קהילות המתנהלות באינטרנט? לכאורה, אין שום בעיה ברעיון שכזה. הרי, כזכור, קהילות אינטרנט מאפשרות למצטרפים אליהם ליצור קשרים חברתיים ולמצוא מידע חשוב לחברי הקהילה, וזה בדיוק מה שמערכת החינוך מבקשת לעשות. אבל, ברוב קהילות האינטרנט המצטרפים אינם מגויסים אל הקהילה אלא באים אליה מטעמים אישיים, והצטרפותם לקהילה ממלאת צורך חברתי. הסוציולוג האמריקני ריי אולדנברג חוקר מקומות מפגש חברתיים ומזהה את מאפייניהם. לפי אולדנברג, בני אדם זקוקים למקומות מפגש שאינם קשורים לעולם העבודה והפרנסה וגם לא לבית ולמשפחה. בספרו "The Great Good Place", אולדנברג מגדיר את מקומות המפגש האלה כ-"המקום השלישי". זה מקום של פורקן, של חברה גרידא. הפאב השכונתי המסורתי שבסרטים אנגליים הוא הדוגמה הבולטת למקומות מהסוג הזה. אולדנברג מציין כי תכליתם של מקומות אלו היא העדר תכלית. אנחנו הולכים אליהם כדי להשתחרר מהתכלית של פרנסה ושל משפחה. על פי רוב קהילות אינטרנט ממלאות את הצורך שממלא הפאב. אבל כאשר ארגון מנסה להקים קהילה הוא אינו מתכוון לקהילה מזדמנת, זורמת, חופשית, ונעדרת תכלית אלא לדבר מה שישרת את מטרותיו. ובדרך זו נפגמת התכלית של העדר התכלית.

קהילה לומדת יכולה להיות התארגנות אד-הוק של קבוצת בני אדם המתעניינים בנושא מסויים. הטכנולוגיה של האינטרנט יכולה לשרת את ההתארגנות הזאת בדרך שבה היא משרתת קהילה אחרת - בעיקר ב מתן תשתית לדיונים ובבניית מאגר למאמרים ולרעיונות המתפתחים בה. אבל קהילה לומדת יכולה להיות גם התארגנות ה"מוצנחת" מלמעלה, התארגנות המאלצת בני אדם להצטרף ומכתיבה להם את תנאיי השתתפות. בדרך כלל יש ללמידה מטרה. שנקבעת מראש, יעד שיש להגיע אליו. בתהליך הלמידה יש, בדרך כלל, גם לומד וגם מלמד, והמלמד הוא שקובע את אופן הלימוד ואת מהירותו. תהליך התארגנות מובנה ומונחה מעין זה של קהילה לומדת מנסה, בעצם, לחקות את תופעת קהילות האינטרנט, בלי להישאר נאמן לבסיס הוולונטרי של התופעה. היא מנסה להעתיק את ההצלחה של קהילות שכאלה בלי הוולנטריות שבעצם היא הבסיס להצלחתן.

לא רק במערכת החינוך מנסים לנצל קהילות אינטרנט ולשלם מס שפתיים בלבד לבסיס הרעיון. ב-1997 יצא לאור בהוצאת בית הספר לעסקים של אוניברסיטה הרוורד, הספר:Net Gain: Expanding Markets Through Virtual Communities מאת ג'ון הייגל וארתור ארמסטרונג. בספרם, טענו הייגל ואמרסטרונג כי חברות מסחריות המבקשות להגדיל את מכירותיהן צריכות ליצור קהילות אינטרנט סביב המוצרים והשירותים שלהם. לשיטתם, קהילות שכאלה יכולות לעורר בלקוחות תחושת שייכות (גם בלקוחות הקיימים וגם בפוטנציאליים), תחושה שבבוא העת תתורגם לקניות, כאשר יזדקק הלקוח למוצר מסויים. הספר נמכר בעותקים רבים, אבל הקהילות מיאנו לצמוח, ואלה שנבנו דעכו. הספר כמעט נשכח. מתברר שלבניית קהילת אינטרנט יש דינמיקה מורכבת, הכוללת לא מעט היבטים חברתיים, והרצוון להרוויח כסף אינו מספיק לקיומן.

כיצד אנו לומדים? התרגלנו ללמוד לבד: בבית, מול הספר או המחשב, או בכיתה, אבל בלא פעולת גומלין עם התלמידים האחרים הסובבים אותנו. באופן מסורתי ראו מערכות חינוך באדם הפרטי יחידה לומדת. האינטרנט נותן דרור לגישה אחרת - גישה שמזהה את היחידה הלומדת לא בפרט אלא בקהילה השלמה. לפי הגישה הזאת, ידע אינו מוצר הקיים בכמות מוגדרת, המחולקת בדרך זו או אחרת לצרכני הידע המבקשים לרכוש אותו, אלא הוא נמצא בתהליך מתמיד של התהוות. לפי הגישה הזאת, האינטרנט משמש תשתית עשירה לפעולות גומלין שבהן הידע נוצר. ואכן, אם ננסה לנתח את המתרחש בפורום אינטרנט, נתקשה מאד להצביע על המקום המדוייק שבו למידה מתרחשת משום שהלמידה היא סך כל תהליך הדיון, של השקלא והטריא, בפורום המסוים. לכל המשתתפים בפורום יש מה לתרום והלמידה באה לידי ביטוי בצורה אחרת אצל כל משתתף ומשתתף. לפי גישת "התבונה המבוזרת" (distributed intelligence) הידע על תפקודן של מערכות מורכבות אינו נמצא בידיו (או בראשו) של פרט זה או אחר אלא לכל פרט מפרטי המערכת יש ידע החיוני לתפקודה. גישה מעין זו הולמת את המתרחש בפורומים אינטרנטיים.

בשנת 1999 פירסם אריק ריימונד ספר על תופעת הקוד הפתוח (open source) בבניית תוכנות מחשב. בספר, הקתדרלה והשוק (The Cathedral and the Bazaar) ניסה ריימונד לזהות את הסיבות שבזכותן תופעת הקוד הפתוח מאפשרת ליצור מוצרי תוכנה מוצלחים. לפי ריימנוד, לכאורה היה נדמה שמוצרי תוכנה מורכבים ומסובכים דורשים יד מכוונת כדי שייבנו בהצלחה, אבל בפועל קורה ההפך - כאשר עושים פומבי לקוד של מוצרים ומאפשרים לכל מי שמעוניין לבדוק אותו, להוסיף עליו, לשנותו, התוצאה היא מוצר המשתכלל תדיר. ריימונד כותב על הקהילה הוולנטרית המתגבשת סביב הנסיון להפיק מוצר מוצלח. לדעתו, בדרך כלל מדובר בקהילה נטולת אגו שבדומה לקן נמלים מצליחה, לכאורה בלי מנהל, להיות ממוקדת מטרה. כאן אין מורה, אבל הקהילה נמצאת בלמידה מתמדת. אולי מיותר לציין שקהילת הקוד הפתוח, שיש לה פעילים כמעט בכל מקום בעולם, משתמשת באינטרנט כתשתית להעברת מידע ולשיתוף פעולה בין חבריה.

לפני כשתיים-עזרה שנה כתב מייקל שרייג' ספר ושמו Shared Minds ובו סקר את הטכנולוגיות, שעדיין היו בתהליך של התהוות, המאפשרות עבודה משותפת. מאז התרחשו שינויים רבים בכלים, אבל מהותם נשארה כמעט בלא שינוי. בספר בדק שרייג' את תהליך ההתפתחות של רעיונות - מה מניע אותם, כיצד הם נעשים מניצוצות בלתי-מגובשים לרעיון בשל. הוא מצטט את ג'ון קליז, הידוע מחבורת מונטי פייתון:

תמיד אפשר לעקוב רעיון מוצלח במיוחד כברת דרך ארוכה לאחור. לעתים מגיעים לרעיון לא מוצלח במיוחד שהוביל לרעיון אחר, שהיה רק מעט מוצלח יותר, שמישהו לא הבין כראוי, בדרך שגרמה לו לומר משהו שהיה מעניין מאוד. זו בעצם הסביה שתמיד עבדתי עם שותף לכתיבה, כי אני משוכנע שכך יש לי רעיונות טובים יותר מאלה שיש לי כשאני עובד לבדי.

קהילה אינטרנטית לומדת נמצאת בתהליך של התהוות מתמדת. בעצם, לא תמיד זו קהילה: לא כל מי שמשתתף בה חש שייכות לחברים אחרים או למטרה שלשמה (לכאורה) היא קמה. אם נעמוד בקרן רחוב ונביט באוטובוס העובר לפנינו, אנחנו עשויים לחשוב שלנוסעים באוטובוס יש מטרה משותפת להגיע ליעד משותף. אך בעצם ייתכן שכל נוסע עלה במקום אחר ומתכוון לרדת במקום הנוח לו. רק למראית עין, ברגע נתון, נדמה שבאמת דבר-מה מאחד את הנוסעים. כך גם בקהילה האינטרנטית. לא תמיד אנו יודעים מה מושך בני אדם להשתתף בה או למה הם נעלמים פתאום. יש משתתפים שמבקרים לרגע ואינם משאירים סימן ואחרים שזוהרים לזמן קצר אך דועכים מהר. לעומתם, יש המתמידים - קצתם כתורמים קבועים, קצתם כצופים מהצד בלבד. בעצם, איננו יודעים מתי אוסף של משתתפים מזדמנים מתגבש לקהילה. לעתים שיתוף הפעולה המיוחל מופיע רק לתקופה מוגבלת. ובכל זאת, שיתוף הפעולה הזה מצמיח חשיבה ולמידה. זה סודה של קהילת האינטרנט: אם מאפשרים לה לצמוח בכוחות עצמה, היא יכולה להיות גם קהילה לומדת.

פורסם ב: למורה המדריך גליון מס' 20 אוגוסט, 2003