בשבח האפור

אי שם בספטמבר 2003 קראתי מאמר מאלף, שביקר את היחס שחברות תוכנה מפגינות כלפי הלקוחות שלהן. הטענה העיקרית של כותב המאמר הייתה שחברות התוכנה מתייחסות ללקוחות בחשד, וגורמות להם להרגיש כגנבים - גישה שמנוגדת במהותה לגישה המסורתית שבה הלקוח צודק תמיד. המאמר התפרסם בירחון מצוין שאוניברסיטה MIT מוציאה לאור -Technology Review. הסכמתי עם המאמר. רציתי לצטט אותו, ולהפיץ אותו בין חברים שמתעניינים בסוגיה. אבל כדי לקרוא את המאמר היה עלי לקבל על עצמי לפחות קצת מאותו דימוי שכלפיו התרעמתי, שכן באתר של הירחון הגישה אל המאמר המלא הייתה פתוחה רק למי שחתום על הירחון. מכיוון שאינני חתום, ומכיוון ששתי הפסקאות שהתפרסמו באתר גרמו לי לרצות לקרוא את המאמר במלואו, שתי אפשרויות עמדו לפני: לחתום על הירחון כדי לקבל גישה אליו (ולעוד מאמרים) כמו שהמו"ל קיווה שאעשה, או לחפש אותו במקום אחר. אני בחרתי באפשרות השנייה, ואכן המאמר במלואו הופיע, מועתק כמובן, באתר האינטרנט של הבלוג של בית הספר לעיתונאות של האוניברסיטה של קליפורניה בברקלי. לא היה שום קושי לא רק לקרוא את המאמר, אלא גם להעתיק אותו ולשמור עותק לעצמי - בחינם. אחרי שגיליתי שהגישה למאמר המלא ב-Technology Review הייתה חסומה, חיפוש קל ומהיר בגוגל על כותרת המאמר ועל שם כותבו הביא אותי לעותק שנמצא בבלוג של ברקלי.

בין הלגיטימי לפסול

חיפוש עותק חינם של המאמר, וכן העתקתו (וגם, אני מודה, הכוונה להפיץ אותו בעתיד) שייכים לשטח אפור המצוי בין הלגיטימי לפסול. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר רק בשחור ולבן. זכויות היוצרים על המאמר שייכות, בלי ספק, למו"ל של Technology Review, ואם הוא בוחר לא להפיץ אותו חינם, אין לי הזכות לעשות זאת. קל וחומר לגבי הבלוג של בית הספר לעיתונאות בברקלי שבוודאי (כך לפחות סביר להניח) חתום על הירחון, ופשוט העתיק את המאמר המלא מאתר הירחון והפיץ אותו ברבים. אבל המו"ל של Technology Review והזכות שלו להרוויח ממה שהוא מפרסם אינו הגורם היחיד שעלינו לקחת בחשבון.

עורכי הבלוג של בית הספר לעיתונאות בברקלי רואים ביצירת קהילה של קוראים הדנים בסוגיות כמו זו שבה נוגע המאמר ערך חשוב יותר מאשר הערך של תגמול למו"ל. באמצעות הבלוג שלו, בית הספר לעיתונאות מנסה ליצור מאגר של מאמרים העוסקים בשאלות של זכויות והעתקות, כך שלכל מי שמתעניין בנושא הזה תהיה גישה זמינה (וחופשית) לחומרים העוסקים בו. לאור השיקולים האלה, המאמר שאני לקחתי נראה ככותר חשוב במאגר כזה. זאת ועוד, עורכי הבלוג מעוניינים לקדם את הדיון על הנושאים האלה, וקשה מאד להתייחס למאמר שאינו נגיש לקהל רחב של קוראים. כאמור, מבחינת עורכי הבלוג של ברקלי, זכות הגישה למאמר חשובה מן הזכות להרוויח מפרסומו.

המו"ל של Technology Review מודע לכך שהזכות להרוויח מפרסום הירחון לפעמים מתנגשת בזכות לגישה לאותו ירחון. הוא הרי מסכים שהירחון שלו נמצא בספריות ציבוריות. למרות שבאתר של Technology Review אין גישה למאמר המלא בלי לשלם, הוא נגיש באינטרנט לכל מי שיש לו גישה למאגרי Proquest דרך רוב הספריות האקדמיות החתומות עליו (ועל שירותים דומים). בדרך הזאת אפשר להגיע למאמר הספציפי שקראתי, וכמובן לרבים נוספים (בדרך כלל בפורמט pdf), ממרבית המוסדות להשכלה הגבוהה בישראל. האקדמיה, כמובן, מעודדת גישה פתוחה למידע: באמצעות הגישה הפתוחה חוקרים מסביב לעולם מעשירים אלה את אלה, ומקדמים את עולם המחקר. אני מתאר לעצמי שהעורכים של הבלוג בברקלי שאלו את עצמם "למה רק באקדמיה?". הם בוודאי סברו שהנושא שבו עוסק המאמר מעניין אנשים גם מחוץ למוסדות להשכלה גבוהה, ובחרו להרחיב את הגישה אל החומרים שלדעתם יכולים לעודד דיון פורה. והלוא קשה מאודלצטט מאמר שאי-אפשר לקרוא.

הפצת מידע לפני העידן הדיגטלי - גן עדן למעתיקים

כמובן שגם לפני העידן הדיגיטלי היה אפשר להפיץ מידע בלי להידרש לזכויות היוצרים. מכונות צילום בתוך ספריות הזמינו קוראים להעתיק מאמרים או קטעים מתוך ספרים (ולפעמים ספרים שלמים) ולשמור לעצמם עותק. היה אפשר גם להפיץ עותקים, ומרצים בקורסים אוניברסיטאיים דאגו שיימצא עותק של מאמר בספרייה, מוכן ומזומן לצילום של הסטודנטים. הייתה כאן הפרה ברורה של זכויות יוצרים, אבל ההפרה הזאת לא עוררה את ההד הציבורי שהעתקה דיגיטלית מעוררת היום. ולא קשה להבין למה. אפשר להגיד שבעידן הדיגיטלי הגודל כן קובע - במקרה הזה, גודל התפוצה האפשרית. שכן יש הבדל של ממש בין כמה סטודנטים המצלמים כמה מאמרים, לבין גישה חופשית מכל מקום בעולם לכל מה שמתפרסם בצורה דיגיטלית. אך ביסודו של דבר, אין כאן עניין של אתיקה, אלא של היקף התופעה. ההפצה הדיגיטלית אינה יוצרת בעיה אתית חדשה, אלא רק מגדילה את ממדי הבעיה למצב שבו האיזון המקובל בין זכויות היוצר לבין הזכות לגישה מופר. אי-שם בתוך השטח האפור שבין שתי הזכויות האלה צומח איזון חדש.

גישה חופשית למידע - האומנם?

לפני כשמונה שנים, כאשר ה-WWW חדר לתוך התודעה הציבורית, התלוותה אליו האמירה "המידע שואף להיות חופשי" (information wants to be free), והתפתחה ציפייה שכך באמת יקרה - שאכן אפשרי מצב שבו נוכל להקליק כאוות נפשנו ולהגיע לכל פיסת מידע שבה אנחנו חפצים. המציאות, כמובן, שונה במקצת. די מהר גילו מנהלי אתרים שאפילו אם ברצונם להיות נדיבים ולהפיץ מידע בחינם, אין הם יכולים לעשות זאת וגם להתפרנס. תחילה קיוו שבעזרת פרסומות יהיה אפשר להרוויח כסף וגם לשמור על גישה חופשית לקוראים, אך יותר ויותר אתרי אינטרנט החליטו שעליהם להגביל את הגישה לתכנים שלהם רק למי שמשלם, ומוחות טכנולוגיים מעולים מקדישים מרץ רב למציאת דרך לגבות תשלומים זעירים בעבור ביקורים באתרים. מול הנלחמים בעד מידע חינם, ניצבים מי שמזכירים לנו שאין ארוחות חינם - שבסופו של דבר יצירת מידע איכותי דורשת תגמול.

פרסומות בשירות אתרי תוכן איכותיים?

היו שסברו שמודל של פרסומות יוכל להנציח את הגישה החופשית לתוכן איכותי, אבל המודלים האלה לא הוכיחו את עצמם. מפרסמים הפסיקו לקנות פרסומות בדפי ווב כי הם חשו שהן אינן יעילות, שהן אינן מספקות את הסחורה - מפלס הקניות לא עלה. בעקבות זה קם דור חדש, פולשני יותר, של פרסומות - פרסומות שהיה קשה יותר להתעלם מהן. ובעקבות אלו, קמו טכנולוגיות שחסמו את אותן הפרסומות, שהעלימו אותן כדי שלא יהיה צורך להתעלם מהן. לפני כשנתיים התנהלו ויכוחים ברשת בשאלה, אם חסימת פרסומות מצד המחשב של הקורא אינה בסופו של דבר גול עצמי. היו שטענו שאם לא נקרא את הפרסומות, אם לא נתגמל את המפרסמים, הם לא יפרסמו, ושהתוצאה תהיה אתרי תוכן בתשלום בלבד, או סגירת אתרים שאינם מצליחים להתקיים. (משום מה איננו שומעים טענה דומה בנוגע לטלוויזיה - שאין לרוץ לשירותים או להכין כריך בשעת הפרסומות, וכי חובתנו לתגמל את המפרסמים.)

זכויות יוצרים - מציאות חדשה

כמעט מדי יום אני קורא כמה מאמרים שמגיעים אלי דרך האינטרנט. אם אעצור לפני קריאת כל מאמר ואבדוק, אם המאמר הגיע אלי בדרך לגיטימית ששומרת על מלוא זכויות היוצרים של כותבי ומפרסמי המאמרים, כמעט לא יישאר לי זמן לקריאת אותם מאמרים. אבל למען האמת, הסוגיה הזאת אינה מעסיקה אותי יתר על המידה.

במחיר של להיחשב כקמצן, אני מוכן להודות שאם אני יכול לקבל משהו חינם במקום לשלם בעבורו, אעדיף לקבל בחינם. נדמה לי שבכך אינני שונה בהרבה מרוב האנשים שאני מכיר. ובכל זאת, אני חייב להודות שהשאיפה שלי לקבל משהו בחינם באמת מתנגשת מדי פעם בצורך של יוצר אותו מאמר לקבל תגמול בעבור מאמצי היצירה שלו, ברצון שלו להתפרנס בכבוד מעבודתו.

אולי אני כיחיד יכול להצדיק את מציאת המאמר בחינם, אבל האם אפשר להצדיק מיליוני אוכלי חינם? לכאורה, התשובה ההגיונית היא שלילית: מיליוני קוראים של עותק יחיד שנרכש כחוק עשויים למוטט את מערך ההפצה הקיים. לעומת זאת, כאשר במקום קומץ אנשים שקוראים עותק אחד של מאמר יש מיליוני קוראים, אנחנו, וגם המו"לים, מוצאים את עצמנו ניצבים מול מציאות חדשה הדורשת כללים חדשים. כאשר קומץ הופך להמון, אין מנוס מלחפש איזון חדש בין שתי הזכויות.

בספרה Digital Copyright משנת 2001, ג'סיקה ליטרמן, פרופסורית למשפטים ב-Wayne State University כותבת:

פג תוקפם של חוקי זכויות יוצרים כאשר טכנולוגיה הופכת את ההנחות שעליהן הם התבססו למיושנות. כך קרה בתדירות הולכת וגוברת מאז שהקונגרס חוקק את חוק זכויות היוצרים הראשון בשנת 1790. באופן בלתי-נמנע, התפתחויות חדשות משנות את אופי המגרש. תעשיות המושפעות על ידי זכויות יוצרים מגלות שכשהן מייחסות את לשון החוק המיושנת להקשרים חדשים, התוצאות בלתי-צפויות. הן מגלות שהן מרוויחות מיתרונות חדשים, אך ניזוקות מחסרונות חדשים, והן מגיבות באופן די צפוי: הן משתדלות לרכוש שוב את היתרונות הקודמים, ולשמור על החדשים.

ליטמן טוענת שבמהלך ההיסטוריה החוקים בעניין זכויות יוצרים היו בהשתנות מתמדת, כאשר עשיית צדק, אם כלפי היוצרים או כלפי הקוראים, לא תמיד הנחתה את המחוקק. היא מראה שלעתים קרובות קבוצות אינטרסנטיות הצליחו לכוון את החוק להגן על האינטרסים שלהן. לפי ליטמן, אם היום יש טכנולוגיות שמאפשרות למיליונים "לאכול חינם", אז החוק צריך להשתנות כדי להתאים את עצמו לטכנולוגיות. אבל היא מדגישה שהמצב הזה נכון לא רק לעידן האינטרנט, אלא פעמים רבות עוד לפניו. היום המהירות המואצת של השינויים הטכנולוגיים יוצרת מצב שבו המציאות די מבלבלת, ולא תמיד הצדק גובר.

ההרהורים האלה נכתבים לתוך התמלילן שבמחשב האישי שלי - אותו מחשב שאליו מגיעים מאמרים, לא תמיד בדרך לגיטימית למהדרין. לאותו מחשב, בזכות הדיגיטליות והתקשורת האינטרנטית, מגיע עוד מידע רב, ובכללו הרבה מוסיקה. אמנם במרחק כמה צעדים מן המחשב נמצאת מערכת סטריאו ודיסקים רבים שאני אוהב לשמוע, אבל גיליתי שבמקום ללכת עד למערכת ולהניח דיסק להאזנה, קל יותר להאזין למוסיקה באמצעות המחשב. אני יכול לשמוע דיסקים דרך המחשב, ואני יכול גם, בעזרת תוכנות פשוטות, להפוך את המוסיקה שבדיסקים לפורמט דחוס ולשמור את הכול בדיסק הקשיח של המחשב, ולשמוע מן המחשב כל מה שאני רוצה. אני גם יכול להפוך את המוסיקה הזאת לנגישה לאחרים, ולהביא לעצמי מוסיקה שאחרים הפכו לנגישה מן המחשבים שלהם. ציבור המתעניינים במאמרים הדנים בשאלות של אתיקה בעידן הדיגיטלי מצומצם יחסית, אבל לעומת הציבור הזה, מיליוני אנשים מתעניינים במציאת קטעי מוסיקה דרך האינטרנט.

לו היה הוויכוח רק עניין של הזכות להעתיק מאמר אקדמי, או אקדמי למחצה, ולהפיץ אותו ברבים, ספק אם הוא היה מעורר התרגשות רבה. הרי התפוצה של אותו ירחון שממנו השגתי מאמר, פופולרי ככל שיהיה, אינה גדולה במיוחד, ולא המו"ל או כותב המאמר עומדים להרוויח או להפסיד סכומים ניכרים בעקבות הפצת המאמר באתר פתוח. אבל כשמדובר בהעתקת מוסיקה באמצעות כלים של שיתוף קבצים של Peer to Peer (P2P), הסכומים מגיעים (לפי דברי מנהלי חברות התקליטים) למיליוני, ועשרות-מיליוני, דולרים. בסכומים כאלה הרגיעה והסובלנות האקדמיים מוחלפים באיומים לתביעות בבתי משפט - איומים שמומשו באחרונה.

הפרת זכויות

בספטמבר 2003 תבע ה-Recording Industry Association of America 261 אזרחים אמריקניים על הפרה של זכויות יוצרים בכך שהם העלו ו/או הורידו קובצי מוסיקה באינטרנט דרך תוכנות P2P. ה-RIAA, הסובל בשנים האחרונות מירידה תלולה במחירת דיסקים, מקווה שמשפטי ראווה ירתיעו אזרחים מן השימוש בתוכנות P2P, וכך יחזירו אותם לרכישה מסיבית של דיסקים. בעבור ה-RIAA אין שטח אפור: חברות התקליטים המאוגדות בו מחזיקות בזכויות היוצרים על המוסיקה שהן מפיצות, ואם מישהו רוצה להשיג את המוסיקה הזאת - יש רק דרך אחת לגיטימית לעשות זאת. מבחינה חוקית קשה להתווכח עם הגישה הזאת, אבל לפי הגישה של ליטמן, במקרה הזה לפחות, אין התאמה הכרחית בין החוק לבין הצדק. המקרה של אחת הנתבעים (ממאמר שהתפרסם ב-New York Times) יכול אולי להמחיש זאת:

לוריין סוליבן, סטודנטית במכללת הונטר בנוי יורק, שילמה 2500 דולר לארגון בעלי התקליטים מוקדם יותר השבוע כדי ליישב את התביעה שנרשמה נגדה. אך היא בכל זאת טענה שהיא לא ראתה שום פסול בשימוש בתוכנות לשיתוף קבצים. היא הורידה שירים של מדונה שכבר היו על דיסקים ברשותה, למשל, כדי שאלה יהיו על המחשב שלה, כך שהיא לא תצטרך להחליף דיסקים בשעה שהיא מנקה את דירתה.

אותה לוריין סוליבן, שהעדיפה לשלם 2500 דולר במקום להסתבך בתביעה מתמשכת, טוענת שבין קובצי המוסיקה שהיא הורידה דרך האינטרנט היו שירים שכבר היו לה על גבי דיסקים שהיא רכשה, אבל היא העדיפה את הפורמט של MP3 כי זה הקל עליה להאזין.

נסיוני האישי מחזק את אותה טענה: לפני כשנתיים שמתי לב שמישהו מוריד מהמחשב שלי קטע מוסיקלי יפה במיוחד, אך מאד לא מוכר. שלחתי לו הודעה ששיבחה את טעמו המוסיקלית, והוספתי שהמוסיקה מצדיקה אפילו את קניית הדיסק. הוא השיב שיש לו הדיסק, אבל הוא נמצא ליד מערכת הסטריאו קומה למטה, והוא ומתעצל לרדת כדי להעלות אותו למחשב. שתי הדוגמאות האלה ממחישות היטב שאפילו אם הרוב הגדול של משתמשי רשתות P2P מתעניינים אך ורק בהשגת מוסיקה חינם, משהו חדש נוצר כאן. הנגישות והמיידיות שבהעברת קובצי MP3 דרך האינטרנט דורשות יצירת מערכת קשרים חדשה בין צרכן המוסיקה לבין מי שמפיץ אותה. אנשים שמורידים מוסיקה למחשבים שלהם דרך האינטרנט אינם בהכרח שוללים את הזכות של יוצר המוסיקה להתפרנס בכבוד, אבל הם רוצים ליהנות מן האפשרויות שהטכנולוגיה פותחת לפניהם. הם מעדיפים להוריד רק את השירים שהם אוהבים מתוך דיסק במקום לקנות את הדיסק כולו, הם מחפשים היצע מגוון יותר מן המוסיקה הפופולרית שחברות התקליטים משווקות, הם רוצים לשמוע ולטעום לפני שהם קונים, והם רוצים ליצור קשרים עם אחרים בעלי טעם דומה כדי להמליץ ולקבל המלצות על עוד מוסיקה. רשתות ה-P2P מאפשרות כל אלה.

האם בגלל היתרונות האלה יפסידו חברות התקליטים כסף בשל העתקת מוסיקה דרך האינטרנט? סביר להניח שכן, אם כי החברות האלו מפסידות גם מפני שמחירי הדיסקים מופקרים, ומפני שאיכות המוסיקה שהם מפיצים ירודה. חברות התקליטים רואות בכל אדם קונה פוטנציאלי ומקוות שכל אחד יקנה עותק של דיסק, אבל חזון כזה מעולם לא היה ריאלי, קל וחומר בעידן הדיגיטלי. חברות התקליטים מתעלמות מן העובדה שההאזנה למוסיקה היא עיסוק חברתי. הקשר של בני אדם למוסיקה נוצרת לא בהאזנה פרטית בחנות תקליטים כאשר הם מתלבטים איזה דיסק לרכוש (ולאחר מכן בהאזנה פרטית בתוך הבית), אלא בעקבות חוויות חברתיות המתקשרות לקטעי מוסיקה מסוימים. בני אדם קונים דיסקים מסוימים מפני ששיר מסוים מזכיר את הפגישה הראשונה עם מישהו קרוב, או כי הם רקדו לשיר אחר באירוע מרגש, בעל משמעות בחייהם.

הרצון לחוות חוויה משותפת באמצעות קטע מוסיקה משותף אינו שונה במהותו מן הרצון להפיץ מאמר בין חברים. כאשר אנחנו מפיצים מאמר לציבור אמורפי, בלתי-מוכר, דרך אתר אינטרנט פתוח לכול, איננו רק מרחיבים את מעגל הקוראים של אותו מאמר, אלא גם את מעגל האנשים שאתם אנחנו חשים קשר. כך גם כאשר אנחנו מאפשרים לאחרים לקחת קטע מוסיקה מן המחשב שלנו: אנחנו יוצרים ומביעים קירבה הבאה לביטוי בכך שאנחנו נהנים מאותה מוסיקה.

הסופר האמריקני אורסון סקוט קארד עוסק בתחושה הזאת במאמר שפרסם באחרונה. הוא מנסה להסביר לחברות התקליטים שהרצון לשיתוף נמצא בתשתית של ההצלחה של מכירת דיסקים בכלל, ומזהיר שהנסיון לחסום את השיתוף הזה יעצור גם מכירות:

אם אתה נפגש עם כמה שכנים, וכל אחד מכם הביא עמו כמה דיסקים ושאלתם אותם זה מזה, אין בזה שום הפרה של זכויות יוצרים. למעשה, תעשיית המוסיקה כולה תלויה באופן מוחלט באינטראקציות בין בני נוער כדי ליצור להיטים. אם תעצור את בני הנוער מלחלוק מוסיקה עם אחרים, אתה גם תסגור את מנגנון יצירת הלהיטים.

אם חברות התקליטים ימשיכו לחלק את העולם בין שחור ולבן - בין מי שמשלם לבין מי שגונב, הם יחטיאו את המציאות האפורה - מציאות שבה הרצון לשתף אחרים בחוויות שלנו פועל כזרז להפצה של רעיונות, של מאמרים, של מוסיקה, ועוד, ואף מגדילה בסופו של דבר את המכירות. כך היה כאשר הטכנולוגיות שעמדו לרשותנו היו מכונת הצילום ומכשיר קלטות, והיום הדיגיטליות רק הופכת את השיתוף הזה להגיוני, לכמעט מתבקש. הקלות שבה הדיגיטליות מאפשרת את השיתוף הזה רק מחזקת את הצורך של אותן חברות להכיר במציאות הזאת.

רעיונות שמצליחים להתפשט ולהצמיח את עצמם

לפני כמה חודשים, במאמר שקראתי, נתקלתי בציטטה ממאמר אחר שהתפרסם (גם הוא) ב-Technology Review. כותב המאמר השווה בין רעיונות לעשבים - עשבים שמצליחים להתפשט ולהצמיח את עצמם:

רעיון מקורי יכול להיות מבריק, מעמיק, משכנע - אבל בסופו של דבר מה שמעניק לו כוח והשפעה הוא שהוא מתפשט.

הצלחתם של רעיונות, של מאמרים שמביעים רעיונות, של מוסיקה, של כמעט כל דבר, תלויה ביכולתם להגיע לקהל רחב. הנסיון לחסום את הפצת כל אלה, ולו בשם זכויות היוצרים והצורך של היוצר להתפרנס בכבוד, עשוי לקרקע רעיונות שהיו יכולים להמריא. בסופו של דבר התוצאה עשויה להיות פגיעה ביכולת להרחיב את ההכנסות. ייתכן שהמידע כבר אינו שואף להיות חופשי, אבל עדיין רצוי שהוא יהיה זול מאוד, נגיש לכול. גם היוצר וגם הצרכן עתידים להרוויח מאיזון כזה. כמו במאמר הראשון שחיפשתי, גם הגישה למאמר המלא שבו הופיעה הציטטה כאן הייתה חסומה באתר של הירחון. אבל אין זה פלא שגם אותו מצאתי בקלות - הפעם באתר תמיכה לקורס באוניברסיטה מכובדת בארה"ב. מישהו, אי-שם, הבין שבמקום לחסום רעיונות עדיף לעזור להם להתפשט.

פורסם ב: עיונים בטכנולוגיה גליון מס' 37 ינואר, 2004