| |
לא לאכילה
המגורים הנוכחיים שלנו נמצאים בקרבת מקום למספר די גדול של עצי פקאן. כל
פעם שאני עובר ליד העצים האלה אני מתכופף ואוסף כמה פקאנים. כמה מאלה אני
מכניס לתוך הכיסים שלי ואוכל אותם במהלך היום, ואילו אחרים אני מניח על המרפסת
של הבית, שם הם נאספים ומתרבים. אני שמור על יותר פקאנים מאשר אני אוכל,
וכך גם עם הבנים. לכן, השולחן הקטן שעליו אנחנו שומרים את הפקאנים כבר גדוש
בהם.
הדרם הקלה ביותר לפצח פקאן הוא לאחוז בשניים ביד אחת ולמחוץ אותם. אחד מתרסק,
ואני מסיים לקלף אותו ואוכל אותו. הפקאן השני חוזר לכיס עד אשר אני רוצה
לפצח עוד אחד. הפקאנים נשמרים בכיס ימין של המעיל שלי. בכיס שמאל אני שומר
את הפקאן הזה - פקאן שאולי פעם היה בין אלה שבכיס ימין ושימש כמפצח. אולי
הפקאן הזה פיצח אחרים ולא התרסק בעצמו, אבל לא שמתי לב שכך קרה. אבל פקאן
שנשמר זמן ממושך בתוך כיס משתפשף בחפצים אחרים, והוא מקבל מראה מבהיק. ובגלל
זה קל מאד להבחין בין הפקאן הזה ופקאנים אחרים. זאת גם הסיבה שאחרים מספר
נסיונות פיצוח הוצאתי אותו למרעה בכיס משלו. אין לי נסיון עם חרוזי תפילה,
אבל אני מתאר לעצמי שההרגשה של להחזיק חרוזי תפילה ביד די דומה להרגשה של
להחזיק את הפקאן הזה.
|
|


















|