תוכן ממשי
ההרצאה עברה די בהצלחה, אם כי נדמה לי שהקהל היה יחסית דליל. אני זוכר שהופתעתי לגלות שכמעט כל מי ששאל שאלות בזמן השאלות שאל בנוסח די אחיד: "זה היה מאד מעניין. לאור המחקר של אביך, תהיתי האם הוא גם חשב על ..." - וכאן השואל הזכיר נושא צדדי לגמרי, אם לא שונה לחלוטין. רק אחרי זמן מה הבנתי שלרוב אלה ששאלו את השאלות לא התקבלו להציג בכנס, והם ניצלו את זמן השאלות כדי לקדם את הרעיונות שלהם.
עכשיו, במרחק של יותר מעשרים שנה, אני עובר שוב על הפלקט שהכנתי, נדמה לי שהוא בהחלט ברור וממחיש היטב את הנושא. אבל אני, כמובן, מכיר את תחום המחקר של אבי כבר שנים רבות. קשה לי לקבוע אם מישהו אחר, שאין לו הרגע שלי, מסוגל להבין אותו. לכן, מאד שמחתי כאשר לפני זמן לא רב, בזמן שעברתי על ניירות שהיו ברשות ההורים שלי, מצאתי את התקציר לאותה הרצאה שהוצג כספר התקצירים של הכנס. יתכן שאותו תקציר מציף את הקורא עם שטף של התרשמויות והבנות הדדיות, ואולי קשה להתמקד על כל אלה, אבל העיקר די ברור. תרפיה משפחתית איננה שיחה בין מטפל לבין מטופל, אלא נסיון לזהות את המקורות של הסכסוכים המשפחתיים באי-ההתאמה בין הציפיות של בני המשפחה ומילוי הציפיות האלו. אחרי שמזהים את המוקדים האלה, המטפל יכול לעזור לקליינטים לשנות את הציפיות, או את ההתנהגויות, שגורמות את הקונפליקט.
אבל היום, במרחק של שנים רבות, אני מגלה שמעניינת אותי יותר העובדה שבאמצעות טקסט מעניין וטוב, והמחשה זעירה ופשוטה, אפשר להציג הרצאה מוצלחת. בעולם המצגות של היום, עם מעברים של תריסים, או לוחות שחמט, וטקסט שמקליד את עצמו, לעתים קרובות נדמה שהתוכן משני להצגה. (או, כמו שקורה לעתים די קרובות, כל ההרצאה כולה מופיעה על השקפים והמאזין לא רק שומע את המרצה קורה הרצאה משעממת, אלא גם קורא אותה בגופן מיניאטורי.) אני מודה, הנוסטלגיה היא תוצאה כמעט בלתי נמנעת של למצוא משהו ששמרנו בבוידם. במקרה הזה, אינני חש נוסטלגיה של תקופה קדם-מחשבי. אך לעומת זאת, לא הייתי מתנגד לכך שהרצאה ומצגות בכנסים מקצועיים היו לומדות קצת על כיצד אפשר היה לעשות את זה (בהצלחה) אותה תקופה.
ההרצאה עברה די בהצלחה, אם כי נדמה לי שהקהל היה יחסית דליל. אני זוכר שהופתעתי לגלות שכמעט כל מי ששאל שאלות בזמן השאלות שאל בנוסח די אחיד: "זה היה מאד מעניין. לאור המחקר של אביך, תהיתי האם הוא גם חשב על ..." - וכאן השואל הזכיר נושא צדדי לגמרי, אם לא שונה לחלוטין. רק אחרי זמן מה הבנתי שלרוב אלה ששאלו את השאלות לא התקבלו להציג בכנס, והם ניצלו את זמן השאלות כדי לקדם את הרעיונות שלהם.
עכשיו, במרחק של יותר מעשרים שנה, אני עובר שוב על הפלקט שהכנתי, נדמה לי שהוא בהחלט ברור וממחיש היטב את הנושא. אבל אני, כמובן, מכיר את תחום המחקר של אבי כבר שנים רבות. קשה לי לקבוע אם מישהו אחר, שאין לו הרגע שלי, מסוגל להבין אותו. לכן, מאד שמחתי כאשר לפני זמן לא רב, בזמן שעברתי על ניירות שהיו ברשות ההורים שלי, מצאתי את התקציר לאותה הרצאה שהוצג כספר התקצירים של הכנס. יתכן שאותו תקציר מציף את הקורא עם שטף של התרשמויות והבנות הדדיות, ואולי קשה להתמקד על כל אלה, אבל העיקר די ברור. תרפיה משפחתית איננה שיחה בין מטפל לבין מטופל, אלא נסיון לזהות את המקורות של הסכסוכים המשפחתיים באי-ההתאמה בין הציפיות של בני המשפחה ומילוי הציפיות האלו. אחרי שמזהים את המוקדים האלה, המטפל יכול לעזור לקליינטים לשנות את הציפיות, או את ההתנהגויות, שגורמות את הקונפליקט.
 |
אבל היום, במרחק של שנים רבות, אני מגלה שמעניינת אותי יותר העובדה שבאמצעות טקסט מעניין וטוב, והמחשה זעירה ופשוטה, אפשר להציג הרצאה מוצלחת. בעולם המצגות של היום, עם מעברים של תריסים, או לוחות שחמט, וטקסט שמקליד את עצמו, לעתים קרובות נדמה שהתוכן משני להצגה. (או, כמו שקורה לעתים די קרובות, כל ההרצאה כולה מופיעה על השקפים והמאזין לא רק שומע את המרצה קורה הרצאה משעממת, אלא גם קורא אותה בגופן מיניאטורי.) אני מודה, הנוסטלגיה היא תוצאה כמעט בלתי נמנעת של למצוא משהו ששמרנו בבוידם. במקרה הזה, אינני חש נוסטלגיה של תקופה קדם-מחשבי. אך לעומת זאת, לא הייתי מתנגד לכך שהרצאה ומצגות בכנסים מקצועיים היו לומדות קצת על כיצד אפשר היה לעשות את זה (בהצלחה) אותה תקופה.
