בחיפוש מתמיד אחר משהו לשמור לא לפני זמן רב ציפי ואני הלכנו ברחובות, בדרך לבדיקת עיניים, כאשר מספר שברי תקליטים שעל הרצפה צדו את עיני. ללא קושי ציפי הצליחה להסתפק במבט ולהמשיך ללכת, אבל לי לא היתה ברירה מאשר לעצור ולבדוק מה אלה היו. הם היו מן הקלסיקה: בארנבוים ופרלמן בסונטות של בייטובן, למשל. אבל הם גם היו שבורים לחלוטין. לא נשאר מהם משהו שאפשר היה להניח על הפטפון, ולו היה, היה ברור שהם היו שרוטים מעבר ליכולת לשמוע משהו. אבל כל זה איננו לענין. הענין הוא שלא יכולתי לעצור את עצמי מלהרים את התקליטים כדי לבדוק מה הם היו. ואחרי שהשבעתי את סקרנותי, היה עלי גם לדכא את הדחף להכניס את חתיכות הוויניל לתוך כיסי ולהביאן הביתה. אין זה כאילו אין לנו כבר מספיק תקליטים שאיננו מקשיבים להם, אם כי אנחנו איננו מקשיבים לאלה מפני שאין לנו זמן עבורם, לא מפני שאי-אפשר לנגן אותם. בבית יש לנו גם קלטות אין-ספור, ועל חלק מאלה אנחנו עוד שומרים למרות שהן אינן פועלות - אולי הן שבורות, או פגומים בדרך כלשהי שמונעת את השמעתן. ובכל זאת, הן יושבות בתוך קופסאות, ממתינות ליום שבו אחליט שאפשר להפרד מהן.