פברואר, 2003 כאשר השמירה נעשית לאמנות באור המתאים, מהזוית הנכונה, כל דבר נראה כאמנות. לפני יותר משלושים שנה אחי ואני השתעשענו עם האפשרות של הנחת מסגרות מסביב לשקעים ומפסיקי נורות במוזיאון - ללא ספק נסיון בוסר של אמנות גרילה בוודאי נעשה לפנינו, וללא ספק גם, מספר רב של פעמים, אחרינו. הכוונה היתה להביא את העובדה שאמנות היא כל דבר שעליו אנחנו מסתכלים בעיניים אמנותיות לתודעתו של צרכן האמנות. אבל מתי בלגן נעשה לאמנות? האם הציור שנוצר על השטיח כאשר דורכים עליו בנעליים מטונפות יצירת אמנות הקוראת להתבוננות רפלקטיבית, או האם הוא פשוט משהו שקורא לשואב האבק? האם יש ערך אסתטי לקורי העכביש שבפינות התקרה, או האם הם לא יותר מלכלוך? כאשר אני מרשה לבלגן שלי להצטבר, האם השאלות שאני מעלה סביבו לא יותר מאשר תירוץ כדי לא לנקות? יש להניח שהתשובה היא כן, אבל אפילו אם אני יודע את התשובה, אין זה אומר שאינני מעלה מחשבות כאלה מדי פעם, או אפילו לעתים קרובות. הנה, אם כן, שתי דוגמאות. אחת שייכת להיסטוריה עתיקה, השנייה מאד חדשה. שתיהן אולי דוגמאות של מה שניתן לכנות אמנות של העדר התערבות - לתת לדברים להתפתח בעצמם ... עד שההגיון הפשוט שולט על עקרונות אסתטיים. אז עכשיו