מאי, 2003 אוזל ומתכלה בצורה כמעט חסרת משמעות לחלוטין, היה זה חודש מאד משמעותי עבורי. במהלך החודש הזה אזלה משחת השיניים מהשפופרת האחרונה שסופקה לי לפני זמן רב כחלק ממחקר בו השתתפתי. אותו מחקר התחיל לפני כ-13 שנים, וזאת אומרת שכבר משלך 13 שנים לא קניתי משחת שיניים. במקום זה השתמשתי במה שיצא מתוך שפופרת סתמית לבנה שבעצם הכיל (את זה יכול לוודא באמצעות קילוף הכיסוי הלבן של השפופרת) משחת שיניים קרסט. אין לי העדפה מיוחדת בנוגע למשחות שיניים. אפשר להגיד שכל סוג בסדר בעיניים, ואם זה מגיע אלי בחינם ... אי אפשר להתלונן. אבל אחרי 13 שנים, אפילו אם לא נוצר אצלי זיקה מיוחדת כלפיה, היא בכל זאת נעשית לחלק ממני, ואני מזהה את עצמי כאדם שמשמש בה. ואפילו לא השתמשתי בכל השפופרות שסופקו לו: תחילה גם אני וגם ציפי השתתפנו במחקר, עד שהיא גילתה שהיא היתה זקוקה לסוג מיוחד של משחת שיניים, כך שכמות אדירה נשארה לשימוש הבלעדי שלי. במשך השנים מצאתי מספר מפעלי הצדקה שאליהם תרמתי לא מעט שפופרות, ומספר מבקרים שלנו אצלנו גם זכו במספר שפופרות. לקראת הסוף איתן התחיל לעזור לי בשפופרות האחרונות. אבל מבחינתי היה זה התמדה עקבית ביותר - שפופרת סתמית לבנה אחר שפופרת סתמית לבנה, עד שלבסוף זה הפך להרגל. והרגלים הם, כמעט בהגדרתם, אלמנטים שמגדירים את הישות שלנו. קשה לי לקבוע כמה זמן דרוש עד שמשהו שאנחנו עושים הופך להיות הרגל, למשהו שאליו כל כך התרגלנו שההתקות ממנו יוצרת תחושות של אי-נחת, של מצב חדש ומוזר שדורש הסתגלות, וזאת אפילו אם בסופו של דבר אותה הסתגלות היא למצב טוב יותר. סביר להניח שמדובר בשנים. מעניין לציין שלא היה לי שום קושי להסתגל למשחת השיניים החדשה (או בעצם לכל דבר חדש כאשר אני נחשף אליו לראשונה). ההסתגלות לחדש איננה הבעיה - אלא ההנתקות מהישן.