מרץ, 2003 להתבגר לאסנת היה סוסון, סוסון אפור, ממני היא בקשה על הסוסון לשמור. "שתחזיק אותו טוב, שלא ילך לאיבוד כי הסוסון הזה שלי הכי הכי חמוד." מישהו, בוודאי הורה, פעם ציין שהצעצוע הטוב ביותר שאיתו שיחקו אי-פעם ילדיו היה קופסה ריקה. אישית, הביאתי מספר קופסות גדולות הביתה, והם סיפקו לילדים שעות רבות של הנאה עילאית. היתרון הבולט ביותר של הקופסה נמצא בכך שהיא מאפשרת משחק דמיוני חופשי. אבל יש עוד יתרון נוסף שבו לא מרבים להכיר - לאחר שמסיימים את המשחק והילדים כבר לא מתעניינים בה, קל מאד לזרוק את הקופסה. קופסה או לא, ילדים רוצים צעצועים - חפצים שאיתם אפשר לשחק, לפעמים במשך שעות בלתי-מוגבלות של הנאה, לפעמים רק למשך מספר ימים עד שהם מוצאים את עצמם עזובים במדף מרוחק, מחכים אולי עד שהם יובערו לילדים צעירים יותר במשפחה המורחבת, לשכנים, או שמורים עד לבואם של נכדים, או פשוט נשכחים. אסנת, כנראה, גדלה ושכחה את הצעצועים הרבים שלה, אבל אנחנו, המבוגרים שצופים בשלבי הגדילה שלה, ממשיכים להיות קשורים לאותם צעצועים. בהתחשב בכמות הצעצועים שמוצאים את דרכם לתוך הבית, אין ספק שעבור לפחות חלק מהם הילדים מתבגרים לעומתם, אם כי לא ברור בדיוק באיזו נקודה דבר זה מתרחש. הבעיה שמתעוררת היא שכל עוד אנחנו מחזיקים באותם צעצועים, קשה לנו יותר להפרד מהם. אפילו אם איננו זוכרים למה שמרנו עליהם, אנחנו נעשים משוכנעים שהיתה לכך סיבה טובה. אני מביא כאן דגימה כמעט אקראית. לא מדובר כאן בצעצועים הגדולים: משחק מונופול, בובת ברבי, דובון אהוב במיוחד. הפרידה מאלה עשויה להיות אירוע מרגש של ממש. אבל אפילו החפצים הזעירים, הלא משמעותיים או חשובים לכאורה, יכולים להפגין התנגדות כלפי הפרידה.