אפריל, 2003 להתבלות אני מודה שאינני מרבה לערוך קניות. אין זה ענין של התנגדות לצרכנות (אם כי אינני בעדה מי יודע מה), או שאני מחשיב את עצמי כמעל לבילוי מהסוג של לקפוץ מחנות לחנות. למען האמת, חנויות ספרים ותקליטים מאד מושכות אותי, ואני אפילו נהנה לעבור במסדרונות של סופרמרקטים. אבל לערוך קניות עבור בגדים פשוט איננו בשבילי, ויתכן שהסיבה לכך היא, בצורה דומה לגיבור "אמן הרעב" של קפקא, אינני מצליח למצוא את מה שאני אוהב. משמעות הדבר היא שאני נוטה ללבוש מה שכבר נמצא במלתחה של עד שהוא מתבלה לגמרי. אני דוחה את הביקור הבלתי-נמנע לחנויות הבגדים (תמיד ברבים, כי, הרי, ברור שלא אצליח למצוא את מה שאני רוצה בראשונה) עד אשר אין כל אפשרות אחרת. יש בין הבגדים שלי פריטים שהם פרשה עם מה שניתן למצוא, ואם כך, סביר להניח שלא צריך להיות קשה להפרד מאותם פריטים. אבל הזמן, ועצם העובדה שבמשך תקופה ממושכת אני לובש את הפריטים האלה, מספיקים, כנראה, לחבב על ליבי אפילו חולצה שקניתי (או קיבלתי) ללא התלהבות יתרה. כאשר מגיע הזמן להפרד ממה שכבר הפך לסמרטוט, יותר קל לי להשאיר אותו בארון הבגדים, אפילו אם הוא תופס מקום רב מדי, מאשר להשליך אותו לפח.