לקרוא את הדואר של אחרים למרות שהדואר האלקטרוני שינה כמה מההרגלים שלי בנוגע לכתיבת מכתבים (ושמירתם), אפשר עדיין להגדיר אותי ככותב מכתבים. וגם קורא מכתבים. הסוגה של מכתבים הינה בעיני סוגה מרתקת, אולי לרוב מפני שמצד אחד הם אישיים למדי, אבל מצד שני אנחנו מאד מודעים לאפשרות שהם נכתבים עם ידיעה שיום אחד הם עשויים להיות פומביים. אולי יש בהם משהו קדם-אינטרנטי: מכתבים יכולים להיות אישיים וציבוריים בעת ובעונה אחת. ערב אחד, כאשר צעדתי לתוך הבית אחרי העבודה, מצאתי את עצמי דורך על אוסף של מכתבים: מכתבים מהכלא, מכתבי אהבה, מכתבי מחאה, ועוד. היה זה סוג החומרים מהעיתון שאני נוהג לשמור - האם באמת זרקתי את המוסף המיוחד הזה של אחד מעיתוני השבת? נכון, כבר עברו אולי שבועיים, אבל עוד לא קראתי אותו. וכבר אי אפשר היה להציל אותו. כל מה שיכולתי לעשות היה לקרוא את הדפים שעדיין אפשר היה לפענח, דפים שעוד לו נרמסו ולוכלכו על ידי רגליים מבוצבצות. ואולי יכולתי גם למצוא טיפה של נחמה בכך שאוסף מכתבים דומה, ממוסף של עיתון אחר שהתפרסם קצת לפני-כן, כן נשמר ... אבל עדיין לא זכה לקריאה על ידי. אם בין הקוראים שמישהו ששמר על המוסף המדובר, אנא דווחו לי על כך. אני עדיין רוצה לקורא, ולשמור, אותו.