להנחיל את המורשת בשלב הזה, הבנים שלי אינם מפגינים יצירתיות יתר בבלגן שלהם. בדומה לכמעט כל יתר הילדים בגילם הם דורכים בכל מקום בבית עם נעליים מבוצבצות, הם משאירים כל דבר במקום בו הם מאבדים בו ענין, ובאופן כללי הם מביעים חוסר התעניינות פעיל בעניינים שבסדר ובנקיון. אבל לפעמים אפשר לזהות ניצוך קטן של גאויות. כמעט כל בקר אני מכין להם כריכים אותם הם לוקחים איתם לבית הספר. וכמעט כל בקר, בעת הכנסת הסנדוויץ החדש לתוך התיק אני גם מוציא את זה מהיום הקודם וזורק אותו לפך. כמעט כל בקר. יש ימים שבהם אינני מכין את הסנדוויץ - אולי אני יוצא לעבודה לפני שהם קמים, אולי אני פשוט לחוץ ואין לי זמן. היות וברור לי שטובים הסיכויים שהם לא יאכלו אותם, אני יודע ששום אסון לא יתרחש. אבל אם קורה שעוברים מספר ימים מבלי שאני מכין סנדוויצים, אלה שנשארים בתוך התיק כבר נמצאים בשלב מתקדם בדרך להיות חפצי אמנות. ברור לי שהם עדיין רחוקים מלהיות אמנים של ממש, אבל בכל זאת יש תחושה של גאוה כאשר לבסוף אני פותח את התיקים ומגלה שהבנים שלי מתקדמים יפה בדרך לרכישת אמנות ההזנחה. זה הקטן הגדול יהיה.