מרץ, 2005
... ובנה לה בית
לאלה מאיתנו ששומרים חפצים (ואין שום ספק שאני אחד כאלה!), תהליך של בנייה ושיפוצים מציב אותנו מול חפצים רבים מהעבר שלנו. אנחנו פוגשים חפצים אשר לעתים קרובות חשבנו שלפני זמן די רב זרקנו אותם. אך איננו נפגשים רק בחפצים ששמרנו אי שם. אנחנו גם פוגשים את אותם השינויים ההדרגתיים שהתרחשו בחיינו - שינויים שהם אולי קטנים וחסרי משמעות כאשר הם עוברים עלינו אחד-אחד, אך כקבוצה, במבט לאחור לעבר תקופה ממושכת, הם מראים לנו שעברנו שינויים המשמעותיים בחיינו.
לפני שלושים שנה האפשרויות הגלומות בכיפות גאודזיות ריתקו אותי. אלה קסמו לי לא רק מההיבט הטכנולוגי, אלא גם, ואולי בעיקר, מההיבט של אותם בחירות כלפי סגנון חיים שהן ביטאו.
המודל הזה של כדור גאודזית, שנבנה מקופסה של חלקי בנייה, הוצב על מדף בכל אחד מהדירות שלי עד לביתנו הנוכחי. עבורי הוא שימש תזכורת - יום אחד אבנה בית בסגנון הזה, ואגור בו. למען האמת, אני די בטוח שידעתי שאלה לא היו ציפיות מציאותיות. ידעתי שלא אגשים את החלום הזה. אבל בכל זאת הוא היווה עבורי גישה, נקודת מבט על החיים שלי, שאליה שאפתי להיות נאמן.
אותה גישה היתה חלק מתפיסת עולם שהיום היינו מכנים כ-"אנטי-גלובליזציה". היה בה נסיון להתנגד לפיתוי החזק של להכנע ל-"ערכים של המעמד הבינוני". אותם ערכים, והמאמץ המתמיד לא להכנע להם, מצאו ביטוי חריף בשיר של דיאן די-פרימה - שיר שידעתי שהוא היה מועתק בכתב יד ושמור אי-שם, אך לא התגלה שוב עד לשיפוצים.
אנחנו גרים בבית שלנו מאז בנייתו - לפני כ-15 שנים. אך רק עכשיו, כאשר הסירו שני קירות, ושברו חלקים מקירות אחרים כדי לחבר חשמל מחדש, גיליתי שאינני היחיד שאוגר חפצים בבית. גיליתי שבעת בנייתו, הבית עצמו גם עסק בזה.
ובמהלך כל השינויים של השיפוץ מצאתי את עצמי שואל שאלה נוספת. בעבר כבר ציינתי (הרבה יותר מרק פעם אחת) שהערך הרגשי של חפץ כלשהו משתבח עם הזמן. התקופה הארוכה (בעצם, הארוכה מדי) של שיפוצים - תקופה שסוף-סוף מגיעה לקיצה, אם כי בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא הסתיימה - איננה תקופה שאשכח בהקדם. אבל האם אני גם רוצה לשמור לעצמי זכרונות מהתקופה הזאת?
... ובנה לה בית
לאלה מאיתנו ששומרים חפצים (ואין שום ספק שאני אחד כאלה!), תהליך של בנייה ושיפוצים מציב אותנו מול חפצים רבים מהעבר שלנו. אנחנו פוגשים חפצים אשר לעתים קרובות חשבנו שלפני זמן די רב זרקנו אותם. אך איננו נפגשים רק בחפצים ששמרנו אי שם. אנחנו גם פוגשים את אותם השינויים ההדרגתיים שהתרחשו בחיינו - שינויים שהם אולי קטנים וחסרי משמעות כאשר הם עוברים עלינו אחד-אחד, אך כקבוצה, במבט לאחור לעבר תקופה ממושכת, הם מראים לנו שעברנו שינויים המשמעותיים בחיינו.
לפני שלושים שנה האפשרויות הגלומות בכיפות גאודזיות ריתקו אותי. אלה קסמו לי לא רק מההיבט הטכנולוגי, אלא גם, ואולי בעיקר, מההיבט של אותם בחירות כלפי סגנון חיים שהן ביטאו.
 |
המודל הזה של כדור גאודזית, שנבנה מקופסה של חלקי בנייה, הוצב על מדף בכל אחד מהדירות שלי עד לביתנו הנוכחי. עבורי הוא שימש תזכורת - יום אחד אבנה בית בסגנון הזה, ואגור בו. למען האמת, אני די בטוח שידעתי שאלה לא היו ציפיות מציאותיות. ידעתי שלא אגשים את החלום הזה. אבל בכל זאת הוא היווה עבורי גישה, נקודת מבט על החיים שלי, שאליה שאפתי להיות נאמן.
אותה גישה היתה חלק מתפיסת עולם שהיום היינו מכנים כ-"אנטי-גלובליזציה". היה בה נסיון להתנגד לפיתוי החזק של להכנע ל-"ערכים של המעמד הבינוני". אותם ערכים, והמאמץ המתמיד לא להכנע להם, מצאו ביטוי חריף בשיר של דיאן די-פרימה - שיר שידעתי שהוא היה מועתק בכתב יד ושמור אי-שם, אך לא התגלה שוב עד לשיפוצים.
 |
אנחנו גרים בבית שלנו מאז בנייתו - לפני כ-15 שנים. אך רק עכשיו, כאשר הסירו שני קירות, ושברו חלקים מקירות אחרים כדי לחבר חשמל מחדש, גיליתי שאינני היחיד שאוגר חפצים בבית. גיליתי שבעת בנייתו, הבית עצמו גם עסק בזה.
ובמהלך כל השינויים של השיפוץ מצאתי את עצמי שואל שאלה נוספת. בעבר כבר ציינתי (הרבה יותר מרק פעם אחת) שהערך הרגשי של חפץ כלשהו משתבח עם הזמן. התקופה הארוכה (בעצם, הארוכה מדי) של שיפוצים - תקופה שסוף-סוף מגיעה לקיצה, אם כי בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא הסתיימה - איננה תקופה שאשכח בהקדם. אבל האם אני גם רוצה לשמור לעצמי זכרונות מהתקופה הזאת?
