יוני, 2005
זכאי!
אלה מאיתנו שממשיכים לאחוז בחפצים שבאופן הגיוני היו צריכים כבר מזמן להזרק לפח זוכים למידה הגונה של ביקורת. לעתים קרובים אנחנו נאלצים לשמוע הרצאות על כיצד אנחנו אנחנו מבלגנים את ביתנו ואת חיינו ללא הצדקה. אנשים נורמליים, כך מספרים לנו, זורקים דברים לפח.
כמובן שאנחנו יודעים שזה נכון, אבל אין אנו רוצים להודות בכך שאנחנו כנראה לא-נורמליים ללא תקנה. הבעיה היא די פשוטה: איננו מסוגלים להתנהג, בנושא הזה לפחות, באופן נורמלי. ולפעמים אנחנו זוכים לרגעים קצרים של עדנה, רגעים שמזכים אותנו בכל אשמה, רגעים שבהם יש לנו, בהישג ידינו, בדיוק את החפץ המתאים לתפקיד מסויים - וכל זה הודות לכך שלא הקשבנו לאנשים נורמליים שהמליצו לנו להשתחרר מהמטענים החורגים שלנו. זכיתי לרגע מהסוג הזה לפני זמן קצר בעת חופשה משפחתית.
אמנם אני כמעט אינני זורק דבר, אבל יש חפצים רבים שאני בכלל אינני אוגר - נעליים, לדוגמה. בעת החופשה הזאת ציפינו שנצעד בבוץ, והבוץ הזה איים על שלמותם ותקינותם של זוג הסנדלים היחיד שלי (סנדלים שהם בעצם גם הנעליים היחידות שלי). מה היה עלי לעשות?
כמובן שאנשים נורמליים לא היו פוגשים מצב מביך שכזה. יש להם עוד זוגות נעליים, כולל לפחות זוג ישן אחד שעוד תקין. אך כל מה שהיה לי היה זוג סנדלים ישן שהיה כל כך מרופט עד שהוא כמעט התפרק לחלוטין. בעצם, הזוג הזה חיכה בדיוק לרגע כזה, רגע שאני גאה להודות, שהיה מאד דומה לרגע ארוך יותר של הוכחה של ההגיון שבמדיניות השמירה שלי. ארזתי את הסנדלים לקראת החופשה.
כאשר התקרבנו אל אותו מקום בוצי שחיכה לנו, החלפתי זוגות, ונעלתי את הסנדלים הישנים שלי. במהלך הטיול הדי קצר עד ליעד שלנו הם התפרקו עוד יותר, ואפילו איבדו את הסוליה. אך בכל זאת, הם מילאו את התפקיד שיועד להם בצורה נהדרת, והם התפרקו לגמרי ולעולמים רק אחרי שהצלחתי לזכות לפעם אחת אחרונה שבה צעדתי בהם.
זכאי!
אלה מאיתנו שממשיכים לאחוז בחפצים שבאופן הגיוני היו צריכים כבר מזמן להזרק לפח זוכים למידה הגונה של ביקורת. לעתים קרובים אנחנו נאלצים לשמוע הרצאות על כיצד אנחנו אנחנו מבלגנים את ביתנו ואת חיינו ללא הצדקה. אנשים נורמליים, כך מספרים לנו, זורקים דברים לפח.
כמובן שאנחנו יודעים שזה נכון, אבל אין אנו רוצים להודות בכך שאנחנו כנראה לא-נורמליים ללא תקנה. הבעיה היא די פשוטה: איננו מסוגלים להתנהג, בנושא הזה לפחות, באופן נורמלי. ולפעמים אנחנו זוכים לרגעים קצרים של עדנה, רגעים שמזכים אותנו בכל אשמה, רגעים שבהם יש לנו, בהישג ידינו, בדיוק את החפץ המתאים לתפקיד מסויים - וכל זה הודות לכך שלא הקשבנו לאנשים נורמליים שהמליצו לנו להשתחרר מהמטענים החורגים שלנו. זכיתי לרגע מהסוג הזה לפני זמן קצר בעת חופשה משפחתית.
 |
אמנם אני כמעט אינני זורק דבר, אבל יש חפצים רבים שאני בכלל אינני אוגר - נעליים, לדוגמה. בעת החופשה הזאת ציפינו שנצעד בבוץ, והבוץ הזה איים על שלמותם ותקינותם של זוג הסנדלים היחיד שלי (סנדלים שהם בעצם גם הנעליים היחידות שלי). מה היה עלי לעשות?
כמובן שאנשים נורמליים לא היו פוגשים מצב מביך שכזה. יש להם עוד זוגות נעליים, כולל לפחות זוג ישן אחד שעוד תקין. אך כל מה שהיה לי היה זוג סנדלים ישן שהיה כל כך מרופט עד שהוא כמעט התפרק לחלוטין. בעצם, הזוג הזה חיכה בדיוק לרגע כזה, רגע שאני גאה להודות, שהיה מאד דומה לרגע ארוך יותר של הוכחה של ההגיון שבמדיניות השמירה שלי. ארזתי את הסנדלים לקראת החופשה.
כאשר התקרבנו אל אותו מקום בוצי שחיכה לנו, החלפתי זוגות, ונעלתי את הסנדלים הישנים שלי. במהלך הטיול הדי קצר עד ליעד שלנו הם התפרקו עוד יותר, ואפילו איבדו את הסוליה. אך בכל זאת, הם מילאו את התפקיד שיועד להם בצורה נהדרת, והם התפרקו לגמרי ולעולמים רק אחרי שהצלחתי לזכות לפעם אחת אחרונה שבה צעדתי בהם.
