מאי, 2005
הרחק, הרחק ... הרחק לאחור
במידה מסויימת, ואולי באופן בלתי נמנע, יש דמיון לא קטן בין חפץ אחד שמגלים בכיס לבין חפץ אחר שנמצא שם. והיות וכמעט כל הכיסים שלי מלאים כמעט כל הזמן, לו הייתי מנצל כל הזדמנות להציג את כל החפצים ששמרתי בכיסים במשך השנים, אפשר היה לכנות אותי מוזיאון מהלך. אך כמובן אין סיבה מוצדקת להציג את הכל. אחרי שהצגתי מספר חפצים, אפשר להניח שמבינים את הפואנטה. דרוש משהו באמת יוצא דופן כדי ששוב ארוקן את הכיסים שלי לתוך הדפים האלה.
האם חמש עשרה שנים נחשבים "משהו באמת יוצא דופן"? במעבר שלנו חזרה לבית המשופץ שלנו, נכנעתי להגיון, וזרקתי מספר חולצות שאפילו כיד שנייה לא היו מוצאות לקוחות. החולצות האלו תפסו מקום בארון במשך ... נו, במשך שנים. אבל מניין אותן שנים לא התברר באופן מדוייק עד שניסיתי לתארך כמה מהחפצים שמצאתי בכיסים של החולצות לפני שזרקתי אותן.
היו חפצים שהתקשיתי למקם בזמן, אבל היו אחרים שאת זמנם ותקופתם יכולתי לזהות באופן כמעט וודאי, וממבט ראשון.
הפתק המסויים הזה קשור לביקור מתוכנן לטלוויזיה הלימודית, ולתוכנית "זהו זה", ללא ספק אחת התוכניות הטובות של כל הזמנים בארץ. הקלטות התוכנית נעשו לפני קהל של תיכוניסטים וחיילים, אך בתיווך של ידידה שחינכה כיתה ו' בתל אביב, הכיתה שלי (גם כיתה ו') קיבלה הזמנה לסייר מאחורי הקלעים ולצפות קצת בנעשה בתוכנית. הפתק הזה הזכיר לי את מי לבקש בטלוויזיה הלימודית, והיכן בתל אביב שתי הכיתות היו אמורים להפגש אחרי הביקור שלנו.
ומפני שאני יודע את גילם היום של אותם תלמידי כיתה ו' של אז, דרושים חישובים מתמטיים פשוטים כדי לגלות שמדובר בביקור שהתרחש לפני חמש עשרה שנים. ובדרך הזאת אני מסוגל גם לתארך את הפתקאות האחרות שמצאתי באותו כיס.
בגלל סיבות די הגיוניות, רוב החפצים שאנחנו מוצאים בכיסים של החולצות שלנו הם פתקאות. אבל אנחנו גם זקוקים לכלים שבעזרתם כותבים את הפתקאות האלו. לכן, אין זה מפתיע שבתוך הכיסים מצאתי גם כלי כתיבה.
אפשר אולי להתייחס לעט הזה כחפץ לאספנים, אם כי סביר להניח שלו ניסו למכור אותו ב-eBay אף אחד לא היה קובץ על המציאה. יש בו עדיין קצת דיו, אבל אינני אוהב את האחיזה של העט ביד שלי. לעומת זאת, מצאתי גם עפרון שאהבתי והוא עדיין מתאים בול ליד שלי.
הרחק, הרחק ... הרחק לאחור
במידה מסויימת, ואולי באופן בלתי נמנע, יש דמיון לא קטן בין חפץ אחד שמגלים בכיס לבין חפץ אחר שנמצא שם. והיות וכמעט כל הכיסים שלי מלאים כמעט כל הזמן, לו הייתי מנצל כל הזדמנות להציג את כל החפצים ששמרתי בכיסים במשך השנים, אפשר היה לכנות אותי מוזיאון מהלך. אך כמובן אין סיבה מוצדקת להציג את הכל. אחרי שהצגתי מספר חפצים, אפשר להניח שמבינים את הפואנטה. דרוש משהו באמת יוצא דופן כדי ששוב ארוקן את הכיסים שלי לתוך הדפים האלה.
האם חמש עשרה שנים נחשבים "משהו באמת יוצא דופן"? במעבר שלנו חזרה לבית המשופץ שלנו, נכנעתי להגיון, וזרקתי מספר חולצות שאפילו כיד שנייה לא היו מוצאות לקוחות. החולצות האלו תפסו מקום בארון במשך ... נו, במשך שנים. אבל מניין אותן שנים לא התברר באופן מדוייק עד שניסיתי לתארך כמה מהחפצים שמצאתי בכיסים של החולצות לפני שזרקתי אותן.
היו חפצים שהתקשיתי למקם בזמן, אבל היו אחרים שאת זמנם ותקופתם יכולתי לזהות באופן כמעט וודאי, וממבט ראשון.
 |
הפתק המסויים הזה קשור לביקור מתוכנן לטלוויזיה הלימודית, ולתוכנית "זהו זה", ללא ספק אחת התוכניות הטובות של כל הזמנים בארץ. הקלטות התוכנית נעשו לפני קהל של תיכוניסטים וחיילים, אך בתיווך של ידידה שחינכה כיתה ו' בתל אביב, הכיתה שלי (גם כיתה ו') קיבלה הזמנה לסייר מאחורי הקלעים ולצפות קצת בנעשה בתוכנית. הפתק הזה הזכיר לי את מי לבקש בטלוויזיה הלימודית, והיכן בתל אביב שתי הכיתות היו אמורים להפגש אחרי הביקור שלנו.
ומפני שאני יודע את גילם היום של אותם תלמידי כיתה ו' של אז, דרושים חישובים מתמטיים פשוטים כדי לגלות שמדובר בביקור שהתרחש לפני חמש עשרה שנים. ובדרך הזאת אני מסוגל גם לתארך את הפתקאות האחרות שמצאתי באותו כיס.
בגלל סיבות די הגיוניות, רוב החפצים שאנחנו מוצאים בכיסים של החולצות שלנו הם פתקאות. אבל אנחנו גם זקוקים לכלים שבעזרתם כותבים את הפתקאות האלו. לכן, אין זה מפתיע שבתוך הכיסים מצאתי גם כלי כתיבה.
 |
אפשר אולי להתייחס לעט הזה כחפץ לאספנים, אם כי סביר להניח שלו ניסו למכור אותו ב-eBay אף אחד לא היה קובץ על המציאה. יש בו עדיין קצת דיו, אבל אינני אוהב את האחיזה של העט ביד שלי. לעומת זאת, מצאתי גם עפרון שאהבתי והוא עדיין מתאים בול ליד שלי.
