השתפשפות צווארוני חולצות, או לפחות צווארוני החולצות שלי, הם החלק הראשון שמתבלה. רק לעתים רחוקות אני משפשף את שרוול החולצה במרפק, והן עוד פחות נקרעות. הסימן הראשון שמאותת לי שהחולצה מיועדת לפח הוא השתפשפות הצווארון. מעולם לא נקשרתי קשרים של ממש לחולצה הספציפית הזאת, אבל היות והיא ברשותי כבר יותר מ-20 שנה (היא היתה מתנה, אבל זהו סיפור אחר), היא נעשתה (אולי בגלל זה שהיא התחילה להשתפשף) לחולצה נהנתי ללבוש סביב לבית. לעומת זאת, יש חולצה שלהן ערך סנטימנטאלי גדול יותר. כמו החולצות שירשתי מאבי. אמי שמחה מאד להעביר אלי את בגדיו של אבא. בדרך הזאת היא ניקתה את הארונות, אך גם נמנעה מלזרוק את הבגדים. אך למרות שבתחומים רבים הטעם שלי ושל אבא היה דומה, רק החולצות שלו משכו אותי (והתאימו לי), ולמען האמת, גם הן היו קצת קטנות לטעמי. בהתחשב בכך שהשתפשפות החולצה הזאת היא עוד בשלבים מוקדמים, אני עוד מצליח ללבוש אותה. אבל כאשר אני עושה זאת אני נעשה ער מדי לסיכוי שמישהו מביט מעל הכתף שלי ושואל את עצמו למה אני מסתובב עם חולצה שבה הצווארון משופשפת.