מכאן הם אינם אלא חפצים סתמיים

רבים מהחפצים האלה הם צעצועים, או תכשיטים, של ילדים, וזאת משום שמבוגרים נוטים לרוקן את הכיסים שלהם לעתים קרובות יותר מאשר ילדים. החפץ הזה הוא אולי מגף של סופרמן שמישהו נגס בו מספר פעמים. יש לו חור שרומז שאולי הוא היה חלק ממחזיק מפתחות. האם הוא חסר למישהו? למען האמת, נדמה לי שאפילו אני לא הייתי חש בחסרונו.

גומיה כדי לקשור את השער של ילדה. אפשר להבחין במספר שערות שנותרות עליה, למרות הכביסה. האם הילדה שאיבדה את הגומיה הזאת בכתה יום אחר יום? האם היא אמרה לאמה שהיא רוצה רק את גומיה הזאת? האם המשפחה התגייסה לחפש אותה? האם לבסוף הם שכחו ממנה? האם הם מצאו אותה בתערוכה, ושמחו להשתמש בה שוב?

אם נשפוט לפי הצבע, תווית החיסונים הזאת היא מהשנה הנוכחית, ומשמעות הדבר היא שאי-שם בקיבוץ יש כלב שקיבל חיסון נגד כלבת, אך איננו יכול להוכיח זאת. אבל אם התווית הזאת נפלה מהקולר של כלב, היא לא היתה מגיעה ישירות את הכביסה. מישהו בוודאי הרים אותה, והכניס אותה לתוך כיסו, בכוונה להחזיר אותה לכלב, או לבעליו. ולבסוף, הוא שכח, והתווית הגיע לכביסה.

לפי המראה, העגיל הזה הוא די זול. אבל אולי ערכו בוא בכך שמי שענד אותו הכין אותו בעצמו. או אולי בן או בת הכין אותו עבור אמא, ובזכות זה יש לו ערך סנטימנטלי רב. אינני מבין גדול באופנה, אבל אני יכול לנחש שהעגיל הזה נמצא הרחק מהאופנה העכשיווי. זה אולי רומז שמדובר בתכשיט של ילד (אם כי יש לו וו לחור באוזן) או אולי מישהו שאיננו בעל מלאכה הכין אותו. אני נוטה לחשוב שבין החפצים אותם בחרתי להציג כאן, העגיל הזה, יחסר יותר מהאחרים, אבל אין לי סימוכין של ממש לסברה הזאת.

הסיכה הקטנה הזאת באה, ככל הנראה, מאוסף של תכשיטי ילדים. לבתי יש עשרות כאלה בקופסת התכשיטים שלה. סביר להניח, לכן, שהיא לא היתה שמה לב שהסיכה חסרה. אך לעומת זאת, יש גם סיכוי טוב שהיא היתה יודעת בדיוק מה חסר לה, ושהיא היתה מחפשת אותה במשך שבועות שלמים.

עוד עגיל. הפעם, בהתחשב ב-"איכות" האבנים, די ברור שהוא היה חלק מאוסף תכשיטים של ילד. האם יש משהו מוזר בכך שרק עגיל אחד מתוך זוג הולך לאיבוד? אם אנחנו מאבדים רק אחד, האם אנחנו מתגעגעים אליו יותר מפני שעכשיו אין לנו זוג, או אולי הגעגועים פחותים מפני שבן הזוג שלו עדיין אצלנו?

הרצועה של הצמיד הזה עשוייה, כנראה, בחתיכת חוט - חוט שהתפרק קצת בכביסה. עם זאת, התליון עצמו נראה די איכותי. אולי הצמיד הועבר מאם לבת כאשר הוא כבר לא התאים לצרכים של האם? הצמיד איננו נראה יקר, אך הוא בכל זאת נראה כתכשיט אמיתי - אולי תכשיט של נערה מתבגרת. הגישה שלי לחפצים שהלכו לאיבוד (או שנמצאו שוב) היא, לפי דעתי, גישה "בוגרת". זאת אומרת שאני מאפשר לחפצים לספוג ערך רגשי, ערך שהוא שונה מערך כספי. אני מניח שהערך הרגשי הזה מתפתח בשנות ההתבגרות שלנו, אך אינני יודע אם נער מתבגר חש אובדן רב יותר, או פחות יותר, אם הוא (או היא), במקום מגובר, מאבד צמיד כזה. נדמה לי שתחושת הקשר לחפצים מתפתח מעבר זמן.

מדובר כאן בחתיכת קטנה, אם כי לא פשוטה, של LEGO. אולי תחילה היו עליה גלגלים. אולי היא היתה חלק מאוסף מיוחד של חלקים. אני מניח שחתיכה כזאת יכולה "ללכת לאיבוד", או לפחות לא להמצא, מבלי שהיא תצא מהקופסה עם חתיכות אחרות. אני מתאר לעצמי שילד לא היה מבחין בחסרונה, עד שאחרי זמן ממושך הוא נזכר שהוא לא רואה אותה זמן רב. אני יכול לראות את עצמי מחזיק חתיכת LEGO כזאת בכיס שלי, רק משום שמצאתי אותה, ופשוט הרהרתי על כיצד היא הגיעה אלי.

כל מה שכתוב כאן איננו אלא ניחושים. אינני יודע אם ההשערות שלי אודות החפצים האלה אכן נכונות, או האם הצלחתי להכנס לראשיהם של האנשים שאולי איבדו אותם. כאשר אני מביט בחפצים האלה, מתעוררת אצלי תחושה של בדידות - כאילו החפצים הם עכשיו לבדם ביקום, שחסר להם עוגן של שייכות שפעם נתן להם משמעות, משמעות שהיתה נחלתם, אפילו אם רק לרגע חולף. כעת, אפילו אם הם חזרו מהאבדון, המשמעות הזאת לא חזרה.

אל: על הזכרונות החסרים של אחרים
אל: החיים מבעד לסורק - הדף הראשי