נובמבר, 2003
שאריות
מביסות די הגיוניות, מה שמעסיק אותי הוא הבלגן של עצמי. כמעט מדי יום, וכמעט בהסח הדעת, חפץ חדש מוצא את דרכו אל מדף, אל שולחן העבודה, על כסא, והוא נשאר שם, עד שלאחר מספר שבועות אני "מגלה" אותו מחדש, ואינני מעז לזרוק אותו, פן היתה לי סיבה טובה (שכמובן כבר שכחתי) לשמור אותו.
אבל הבלגן שלי הוא, מן הסתם, הבלג שלי. ללא שום ספק יש לאנשים אחרים בלגנים אישיים משלהם. אני מסוגל למצוא סדר והגיון, ואולי אפילו חכלית ומשמעות, בחפצים שמתאספים סביבי, ובוודאי כך גם אחרים יוצרים קשר הדוק אם החפצים שלהם. צופה מן הצד רואה בלגן, ואילו בעל אותו בלגן רואה סיפור אישי המתפתח באופן תדיר. ולפעמים אותו סיפור נקתע באופן פתאומי.
שאריות
מביסות די הגיוניות, מה שמעסיק אותי הוא הבלגן של עצמי. כמעט מדי יום, וכמעט בהסח הדעת, חפץ חדש מוצא את דרכו אל מדף, אל שולחן העבודה, על כסא, והוא נשאר שם, עד שלאחר מספר שבועות אני "מגלה" אותו מחדש, ואינני מעז לזרוק אותו, פן היתה לי סיבה טובה (שכמובן כבר שכחתי) לשמור אותו.
אבל הבלגן שלי הוא, מן הסתם, הבלג שלי. ללא שום ספק יש לאנשים אחרים בלגנים אישיים משלהם. אני מסוגל למצוא סדר והגיון, ואולי אפילו חכלית ומשמעות, בחפצים שמתאספים סביבי, ובוודאי כך גם אחרים יוצרים קשר הדוק אם החפצים שלהם. צופה מן הצד רואה בלגן, ואילו בעל אותו בלגן רואה סיפור אישי המתפתח באופן תדיר. ולפעמים אותו סיפור נקתע באופן פתאומי.
|
 |
לפני בערך חודשיים אבי ה-"מאמץ"
בקיבוץ נפטר. הוא היה בשנות השמונים לחייו, ובריאותו היתה לקוייה, אבל
מותו היה די פתאומי. התפקיד של לקבוע מה צריך לעשות עם חפציו נפל, בחלקו,
עלי. מגירות שאותן פתחתי פעמים רבות
רבות בעבר מבלי להתייחס אליהן כיותר מסתם מקום לחפש בו עט, או נייר דבק,
הפכו פתאום לחידות שביקשתי לפתור. אולי הבלגן האישי של כל אחד אכן מספר
סיפור, אבל כאשר אין אף אחד שיכול לפרש ולהסביר את מה שעינינו רואות, אותו
בלגן מופיע כאילו בשפה זרה, לא מפוענח.
