סיפורן של שתי טבעות יש חפצים הקיימים בזכות עצמם. משמעותם גדולה מספיק עבורנו כך שאין צורך להסביר. חפצים מהסוג הזה אינם הולכים לאיבוד. איננו שוכחים היכן השארנו אותם. אנחנו גם לא שוקלים להפרד מהם, ולכן אין צורך לספר את סיפורם כהכנה לאותה הפרדות. לעומת אלה, יש חפצים שקל יותר לאבד אותם מאשר לשמור עליהם, או לזכור היכן שמרנו אותם (בוודאי במקום כלשהו שנראה לנו, בזמנו, הגיוני ביותר). החפצים האלה טומנים מחובם סיפורים, אבל למרבה הצער, מעטים הם האנשים שמוכנים לשמוע את הסיפורים האלה. ולפעמים דרכיהם של חפצים מהסוג הראשון ושל חפצים מהסוג השני מצטלבות, וכל חפץ מוסיף משמעות למשנהו. כמובן שאלה מהסוג הראשון אינם זקוקים לתוספת משמעות, אבל חשיבותם של אלה מהסוג השני, פחותי המשמעות, פתאום מוגברת, מעושרת, באמצעות הקשר שיש להם לחפצים מהסוג הראשון. כך עם שני החפצים כאן - טבעת הנישואין שלי, וחרוז פלסטי לבן וקטן ... ואירוע שמחבר ביניהם. קל לזכור את התאריך - הרי בלי התאריך אין בעצם סיפור בכלל. היה זה ה-15 ליולי, יום הנישואין שלנו. התכוננו לצאת לארוחת ערב, ולהשאיר את הבנים עם שמרטפית. איתן היה בן ארבע, נדב בן שנתיים. זמן קצר לפני שעמדנו לצאת מהבית נדב הצליח להכניס את החרוז הפלסטי לתוך האף שלו. לא זכור לי שהוא שיחק עם החרוז לפני-כן, אבל בהתחשב בתוצאה, כנראה שכן. הודות לכך שלחרוז היה חור במרכז, הוא לא הפריע לו לנשום. למען האמת, קיבלנו את הרושם שהוא לא הפריע לו כלל וכלל. ובכל זאת, לא היה זה מסוג הדברים שמשאירים בתוך האף של הילד שלך. במקרה הזה, אצבע לא היתה יעילה במיוחד. אמנם אצבע טובה בלחטט, אבל על מנת להוציא חפץ תקוע היה צורך במכשיר עדין יותר. האחיות בקיבוץ ניסו לעזור, אבל כאשר הן לא הצליחו הן המליצו שניסע עם נדב לבית החולים, שם מישהו בעל נסיון, ועם כלים משוכללים יותר, יוכל לפתור את הבעיה. וכך עשינו. במקום לצאת לארוחת ערב עם ציפי לקחתי את נדב לבית החולים. שם היה עלינו להמתין זמן קצר - הרי אפילו עם חפץ זר בתוך האף נדב נראה רגוע לגמרי - אפילו טיפה גאה בהישג שלו, וטיפה מבולבל מכל ההתרגשות. כאשר לבסוף רופא בדק אותו לא נדרש זמן רב עד ששהוא איתר את הכלי המתאים, ותוך כדקה החרוז יצא מהאף של נדב ונכנס לתוך הכיס שלי. כל זה התרחש לפני שבע שנים. מיד אחרי האירוע סרקתי את החרוז ושמרתי אותו על הדיסק הקשיח שלי. את החרוז עטפתי בתוך מפית, וכך שמרתי אותו זמן ממושך - אולי מספר שנים. בהמשך פשוט שכחתי היכן השארתי אותו. סביר להניח שהוא עוד בתוך הבית, אבל אין לי מושג היכן להתחיל לחפשו. כנראה שאמצא אותו רק בעת חיפוש אחר משהו אחר. הטבעת, לעומתו, נמצא תמיד על האצבע שלי.