יוני, 2003 לזכור את אבא למען האמת, אינני זקוק לחפצים גשמיים כדי להזכר באבי שנפטר החודש לפני 16 שנים. הוא נמצא במחשבותי לעתים קרובות, וכפי שהתוודיתי פעמים רבות בעבר, אני עוד ממשיך לנהל איתו שיחות, אם כי אני הוא זה שמנחש את התגובות שלו לשאלותי, ואני הוא זה ששואל את השאלות שהוא היה שואל כתגובה למספר העצום של שינויים שהתרחשו בחיי ובעולם בכלל מאז שהוא איננו. אבל כמובן שאם אני חש צורך בהם, חפצים גשמיים נמצאים בהישג יד: מכונת הכתיבה הראשונה שלו, חפצי אמנות שפעם כיסו את קירות ביתו ועכשיו מכסות את שלי, ועוד. קופסה גדולה של מכתבים שקיבלתי ממנו במשך השנים נשארת כמעט תמיד סגורה, אבל היא נגישה אם אני אעז לצלול לתוך תוכנו. אין לי צילום שלו בהישג יד, אבל גם את זה אני יכול למצוא בקלות. לעומת זאת, תזכורות רבות כן נגישות - תזכורת מהסוג שאני אולי נתקל בהם באופן כמעט מקרי, אפילו אם אני מכין את עצמי לאותן פגישות מקריות. אולי נכון יותר לכתוב שפה ושם אני מציב לעצמי תמרורי תזכורת על מנת שאתקל בהם. תמיד ברור לי שהתזכורות נמצאות בקרבת מקום, אבל אינני תמיד מציית להן. במקום זה אני מרשה להן להפתיע אותי, להתגנב אלי, ואז, באופן פתאומי, ליצור בבת עיני תמונה של אבא. ארון הספרים שניצב מולי בעת הכתיבה מכוסה בספרים רבים הנושאים מדבקה קטנה עם האות J בגבם. כל הספרים האלה כיסו פעם את מדפי הספרים של אבא, ועכשיו הם מכסים את שלי. חלק מהם זוכים מדי פעם לשימוש, רבים מהם קראתי, ואחרים, רבים יותר, לא קראתי, אבל אינני חש נוח בלתרום אותם לספריה. היתה להם משמעות עבור אבא, וכאשר הם נמצאים פזורים על המדפים שלי הם מרכיבים תמונה מתמדת שלו עבורי. אוסף מוגבל, אולי כל מה שנשמר, מה-סבונים (soapings) של אבא נמצאים במגירה במקלחת. במקורם אלה נועדו להיות סגנון אמנותי בהתהוות, אבל אני שמרתי עליהם בשלמותם, ולא השתמשתי בהם. כל פעם שאני פותח את המגירה כדי להוציא חפיסת סבון חדשה, או שפופרת של משחת שיניים, אני מוצא אותם מחדש. הארנק שלי מלא וגדוש בכרטיסים ופתקאות שאינם זוכים לשימוש רב, אם בכלל. אך בנוסף, הוא גם מכיל "סקירת ספרות" קצרה שאבא נשא איתו - סקירה שבמשך השנים גם אני החזקתי בכיס, למרות שהדף המסויים הזה כבר מרופט וכמעט איננו ניתן לפיענוח. האם הפריטים השונים האלה, כמכלול, יוצרים תמונה שלמה שניתן לכנות אותה "אבא"? בוודאי שלא. אין אלה אלא תזכורות קטנות וייחודיות של היבטים נפרדים של אישיות מורכבת. אך אין הם מנסים לבנות שלמות, ואין אני מנסה לאלץ אותם לעשות זאת. דוקא נעים לי שהם מאפשרים הצצות זעירות, כל אחד מהזווית השונה שלו. בכך הם מאפשרים לי, ואולי מכריחים אותי, לבנות בראשי שוב ושוב את השלם.