דצמבר, 2002
בחיפוש מתמיד אחר דברים שאפשר לשמור

ללא היסוס אני מודה שסוג העבודה בו אני עוסק הוא ... די בן-חלוף. תהליך הלמידה איננו מסוג הדברים שאפשר להניח על הסורק ובדרך הזאת להנציח אותה לעולמים. רוב הזמן הלמידה היא מסוג הדברים שרק מאוחר יותר אנחנו בכלל שמים לב שהיא התרחשה, ולפעמים מדובר בהרבה יותר מאוחר.

ואם כך הדבר, אין סיכוי רב שאוכל לתפוס אפילו חלקיק למידה קטן שחולף ליד הסורק. אולי כל שאוכל לקוות הוא לתפוס טיפה של זהרורים, שריד שנשאר אחרי שהתהליך עבר.

ואם להודות באמת, אני בספק שאפשר לעשות אפילו את זה. עבודות כתובות (או מודפסות) אינן אלא עדות לכך שהתלמיד היה עסוק, לא בהכרח שהוא למד. ומה הטעם בלסרוק עבודה מודפסת אם היא הודפסה מדיסק? לכן אני אפילו לא מנסה ללכוד את תהליך הלמידה. במקום זה, אני שומר עדויות של אבני דרך במפגש המקצועי שלי עם אותו תהליך. כל עדות מספרת סיפור על זווית אחרת של הסיפור בכללותו. כל עדות היא ציון דרך, אם כי לא בהכרח ציון דרך משמעותי. כל עדות מדגישה היבט אחר מסוג העבודה בה אני עוסק, הצצה מזערית לתוך מכלול שלם שהמפה שלו עדיין לא צויירה. וזה יצטרך להספיק.