אוגוסט, 2003 באגירה מתמדת אינני צריך לחפש חצפים - הם מוצאים אותי. לעתים קרובות מדובר בחפצים שמכסים את שולחן העבודה שלי, או חפצים שנדחסו לתוך מגירות שכמעט אין נפתחים כבר. לרוב אינני רואה אותם, אם כי אני יודע שהם שם. האגירה המתמדת הזאת אינה מאיימת עלי, אם כי זה די מייאש כאשר עבור כל חפץ שממנו אני מצליח להפרד צצים עוד שנים או שלושה למלא את מקומו. לחלק מהחפצים האלה סיפורים שהם מבקשים לספר. ככל שאני ממשיך להחזיק בהם, אורך ועומק הסיפור גדל, ואפילו אם מלכתחילה היה זה לא יותר מאשר סיפור בנאלי. עכשיו כבר מדובר בסיפור בנאלי התוספת נוסטלגיה. השנה הזאת התחילה כנסיון לדווח על חפצים שיש להם משמעות עבורי. אולי היה זה ערך כמעט מוחשי, או אולי הם זכו למשמעות רק דרך ההרהור עליהם. במשך השנה הרגשתי צורך לשאול את עצמי אם מה שנבנה כאן היה דיווח על פעילות האיסוף שלי, או אולי ההחלטה שלי לדווח על פעולות איסוף גרמה לי לחפש על מה לדווח. אין תשובה ברורה לשאלה הזאת. ברגע מסויים האיסוף והדיווח עליו משלבים, כך שכמעט אי אפשר להבחין מי בא ראשון, ומי בא אחריו. ולמרות שאולי אין זה נראה כך, הכיסים שלי עדיין מלאים בחפצים שיכלו לזכות ברבע שעה של תהילה משל עצמם. פשוט לא מצאתי אם הדרך ההולמת להאיר עליהם. ויש חפצים אחרים שאחרי תקופה ארוכה של התלבטות הגיעו בסופו של דבר לפח האשפה לפני שהם זכו לרגע של הכרה בדפים האלה. אפשר אולי לראות בפרויקט הזה כמשווה גדול המעמיד גם את הפשוט וגם את הנשגב ברמה שווה. יתכן שהוא לא רק הופך את הכל לשווה ערך, אלא גם הופך את הכל לבנאלי. חפצים הם, הרי לא יותר מחפצים. אפילו אם פעם היה להם משמעות אמיתית. יתכן שאני מנסה לשמור על חלק מהמשעות הזאת בדפים האלה, אבל בסופו של דבר החפצים אינם עושים יותר מאשר להביט בנו בחזרה. הם דורשים מאיתנו להתאמץ אם ברצוננו למצוא בהם משמעות. בסיומה של השנה הראשונה הזאת עוד ועוד חפצים נכנסים לתור וחכים להזדמנות שלהם. הם מהווים אוסף מעורב. לחלקם משמעות אישית, ואילו המקור של הסיפורים של אחרים נמצא באירועים ציבוריים. הבמה שאני מציע כאן לאוסף כמעט אקראי של חפצים מאפשרת לכולם להפגש. מה שמאגד אותם היא העובדה שהם נאגרו במשך שנה אחת - שנה שבה דמיינתי לעצמי שאולי אני אפילו אצליח להשתחרר מחלק מהם.