לפני יותר משלוש וחצי שנים, על גבי אתר אינטרנט אחר, כתבתי על הרצון שלי למצוא שעון חול למדידת בישול ביצה - שעון שבו המשפחה של השתמשה כדי לעקוב אחר אורך שיחות הטלפון ליעדים מרוחקים שחייגנו. אמא שלי היתה משוכנעת שהיא שמרה על השעון הזה, אך משום מה, כאשר ביקשתי שהיא תשלח לי אותו, היא לא הצליחה למצוא אותו. הרצון שלי לקבל את השעון הזה נבע מהעובדה שכתבתי עליו. אינני זוכר שכילד חשתי קירבה מיוחדת כלפיו. למען האמת, לו לא נזכרתי בו כאשר כתבתי על נושא לגמרי אחר, ספק אם הייתי מתעניין באפשרות לקבל אותו. אמנם כתבתי אודות שעון חול ספציפי (בצבע אדום) אבל הכתיבה הזאת היתה פחות או יותר כלאחר יד, ותמונה של שעון חול כלשהו (אם בכלל הייתי זקוק לתמונה) היתה עונה על הצורך.
 |
אבל הבקשה לנסות למצוא את השעון ההוא יצאה אל המשפחה, ומהרגע שביקשתי, הוא כבר חדל להיות חפץ שעורר זכרונות משפחתיים מעורפלים. פתאום הוא הפך למשהו בעל משמעות אמיתית. הוא נעשה למשהו שהיה צורך לערוך עבורו חיפוש, וגם, בסופו של דבר, למצוא אותו.
עדיין לא מצאנו אותו. לעומת זאת, אחותי קנתה לי שעון חול חדש - תחליף למשהו
שמעולם לא היה חסר באמת. ועכשיו הוא אצלי. הוא איננו השעון המקורי, אם
כי הוא בהחלט פשוט כמו המקורי, אפילו אם הוא עושה רושם של שעון
חול יוקרתי. ומפני שהכוונה ברכישת השעון הזה היתה להיות ממלא מקום
למשהו שאיננו מצליחים למצוא, הוא מקבל על עצמו את המשמעויות שהיו לקודמו.
כחפץ בפני עצמו הוא חסר משמעות, אבל כתחליף לקודם (שכזכור, היה פחות או
יותר חסר משמעות) הוא הופך לחפץ שממנו קשה להפרד.
