יחי הדברים הקטנים
במבוא לספר פו הדב אנחנו לומדים ש-"חזירזיר זעיר כל כך, שהנו מסוגל לישון בכיס מכיסיך, ונעים מאד לחוש בנוכחותו שעה שאינך בטוח לגמרי אם פעמיים שבע הן שתים-עשרה או עשרים-ושתים". רוב החפצים שאספתי במהלך הקיץ היו גדולים בכדי לשמור עליהם בכיסים שלי - וזאת הסיבה שהיום הם תופסים שטח רב מדי על שולחני. לעומתם, חפצים אחרים הם בדיוק בגודל הנכון לכיס.
במבוא לספר פו הדב אנחנו לומדים ש-"חזירזיר זעיר כל כך, שהנו מסוגל לישון בכיס מכיסיך, ונעים מאד לחוש בנוכחותו שעה שאינך בטוח לגמרי אם פעמיים שבע הן שתים-עשרה או עשרים-ושתים". רוב החפצים שאספתי במהלך הקיץ היו גדולים בכדי לשמור עליהם בכיסים שלי - וזאת הסיבה שהיום הם תופסים שטח רב מדי על שולחני. לעומתם, חפצים אחרים הם בדיוק בגודל הנכון לכיס.
 |
 |
האבנים האלה, והפני הקנדי, הועברו מכיס לכיס מאז שחזרנו מצפון אמריקה. כל פעם שאני מפשפש בכיסים שלי כדי למצוא משהו אחר, אני מוצא אותם. (ויש לציין שבדרך כלל אני מוצא אותם לפני ואפילו במקום מה שחיפשתי. האם מציאתם בתוך הכיס מעוררת זכרונות? לא בדיוק. אינני זוכר מתי, או מאיזה חוף, לקחתי את האבנים - האפשרויות די רבות. ולגבי הפני, מלבד זה שהוא מקנדה, אין לי אפילו ניחוש ממתי אני מחזיק בו. ובכל זאת, לפעמים, די רק להרגיש בהן, מבלי לראות אותן. כאשר אני מושיט את היד למשהו אחר, הן שם, בתוך הכיס, ואני מזהה אותן (האבנים לפחות) מיד. ברגעים כאלה ואני חושב לעצמי "אה, שוב האבנים ההן מהקיץ". ונדמה לי שזאת הסיבה הטובה ביותר שאליה אוכל להגיע כדי "להסביר" למה אני לא זורק אותן.
