כאשר נברתי בתוך החפצים הרבים שבדירתו של בני, מצאתי את עצמי פותח, שוב ושוב, המגירות המלאות והמבולגנות. אבל לא החפצים שבמגירות הם שמשכו אותי, אלא העובדה שהתרחש בהם שינוי מהותי ופתאומי. הרי רק לפני זמן קצר, כאשר הצצתי לתוך אותן מגירות, ראיתי סיפור שביקש שיספרו אותו (אפילו אם לא ידעתי כיצד לקרוא את הסיפור הזה). אבל עכשיו, אלה כבר לא היו חפצים שבכוונת מיהו להשתמש בהם, לסדר אותם, או להרהר עליהם. יתכן שהן עוד רצו לספר סיפור, אבל היה זה עכשיו סיפור מנותק, תלוש, חסר קול. כמה מהחפצים שבמגירות היו בשימוש עד למותו של בני ואילו היו אחרים שנשכחו, או לפחות לא נגעו בהם, שנים רבות לפני כן. כך או כך, עכשיו הם כבר לא היו קשורים למישהו שיוכל להעניק להם משמעות. בין רגע הם הפכו לחפצים שנותרו, שאריות, חפצים שאין חפץ בהם.
|
מה היה במגירות? כמעט לא כלום
בעל משמעות מיוחדת. לרוב הן היו מלאות בחפצים שזריקתם לפח לא היתה גורמת
להתנגדות, לדמעות. היו בהם עטי סימון, כמה גלויות, בולים, נייר דבק, הרבה
מטבעות חסרי ערך, מפתחות (לדלתות לא מזוהים), מחורר, סיכות, סיכות משרד,
נעצים, בטריות, תקעים חשמליים, מספר חשבוניות, טבליות אופטלגין, כרטיס
מגנטי למכונת צילום - ועוד המון, כולל מספר חפצים שקשה היה לזהות אותם.
|
אפשר היה לכנות מגירה אחת
"מגירת הכלים", אם כי אלה כבר לא היו כלים שאפשר היום לעשות
איתם משהו. היו שם, כמובן, פשיט, פליאר, אולר, מחורר מלפני לפחות דור,
סליל של חוט פשתן, ואפילו מזלג. והיו גם חפצים שקשה להגדיר - slinkey חלוד
וחסר צורה, ומספר דברים עטופים ומוחזקים בגומיות.
האם המשיכה שלי אל החפצים הלאה מוצדקת? הרי אלה לא היו החפצים היחידה שדרכם
ניתן להכיר, או לזכור, את בני. אבל רבים מהחפצים
האחרים נוצרו לעיני הציבור, היתה בהם כוונה ברורה. ואולי בגלל הסיבה
הזאת, הם משכו אותי פחות.
|
