כל כולי יש משהו מעט קסמי בהנחת החלק האחרון של פאזל במקום המיועד לו. מתכנתים שמכינים משחקי פאזל במחשב מודעים לזה והם גורמים לפאזל להבהב מספר פעמים כאשר החלק האחרון מונח בהצלחה. אפילו כאשר אנחנו יודעים שמדובר בחלק האחרון, גם כאשר זמן רב לפני הנחת החלק התמונה השלמה ברורה לנו, אותו חלק אחרון יוצר תחושה של הישג ... ושל שלמות. אבל מה עושים כאשר אותו חלק אחרון כבר לא קיים? מה אנחנו עושים עם פאזל שלעולם לא יוכל להגיע לאותה שלמות שוב? (ומי היה רוצה לקבל מאיתנו פאזל כזה?) נכון, אנחנו עדיין יכולים להרכיב את הפאזל עד לאותו חלק אחרון, אבל לעולם משהו יהיה חסר, לעולם תישאר תחושה של חוסר, של חלקיות, אולי אפילו של ריקנות. מסיבות ברורות ומובנות אין ביכולתי לסרוק חלק חסר מפאזל. אבל אפילו כאשר חלק אחר חסר, אולי ביכולתנו לחוש את חוסר השלמות בחלקים האחרים. האם העובדה שאותו פאזל לעולם לא יוכל שוב להיות שלם מוקרנת מהחלקים שנשארים? בתמונה שני חלקים מהרכבות שונות. חלק אחד של אחד ההרכבות כנראה אבד לעולמים. האם זה מורגש? האם ניתן לזהות את החלק מההרכבה שעדיין נשארת שלמה? לפעמים ההיסטוריה של צעצוע מסויים לוטה בערפל עוד הרבה לפני שהוא מגיע אלינו. קחו, למשל, הרכבה מעץ שמיועד לרכישת ידיעת המספרים (הרכבה שהקנתה הנאה רבה להילה למרות שמעולם לא הצלחתי להבין למה) שהגיעה אלינו כבר עם חלק אחד חסר. מלכתחילה היתה זאת הרכבה מוזרה: כל החלקים עם התמונות היו באותו הגודל, וכמו-כן גם הספרות, כך שאפשר היה להרכיב את ההרכבה באופן "שלם" מבלי שהמספרים יהיו מתאימים לתמונה. אולי זאת היתה הסיבה שהילדים נהנו ממנה. ועכשיו, כשהיא מוכנה לעבור למישהו אחר, אנחנו מגלים שחסרים לו עוד מספר חלקים שכנראה אבדו.