בני היה, בין היתר, אמן, והוא עבד במדיה רבים. במקומות ציבוריים בקהילה שלנו אנחנו פוגשים רבים מעבודותיו - ציורים, רישומים, תחריטים, ועבודות שהוכנו מנייר תוצרת עצמית. עבודות שלו נמצאים על קירות בתיהם של אנשים רבים שאני מכיר, גם בקיבוץ וחוץ לו.
|
הגיוני יותר לזכור את בני
דרך האמנות שלו, מאשר דרך הבלגן שבמספר מגירות. אבל הנושא כאן איננו הזכרון.
הרי צילומים עוזרים לנו לזכור לפחות בהצלחה כמו אמנות, ובוודאי טוב יותר
ממספר מגירות מבולגנות. ולמרות זאת, המגירות האלה מושכות אותי. נכון, רוב
המאנות של בני היתה ציבורית, ואילו המגירות (שהיו, כמובן, בביתו, וסגורות)
היו פרטיות, אבל אין זה מה שמושך אותי אליהן. אולי העיקר הוא פשוט העקרון
המארגן של חיים. כל פעם שאני פותח את המגירות ומעיף מבט על תוכנן, מתחדדת
אצלי הידיעה שחפצים דומים נושאים בתוכם משמעות ותכלית כאשר יש מישהו לידם,
או אחוריהם, לספר את הסיפור שלהם. וכאשר אין כבר מישהו, הם הופכים כמעט
מיד לסתם חפצים, בלגן שאינו שייך לאיש, בלגן שכבר לא זוכה להסבר ולפיענוח.
|
