אנא, אל תגעו בסורק לא פעם שיחקתי עם האפשרות של להשאיר פרוסת לחם בתוך הסורק ופעם ביום לסרוק אותו. בדרך הזאת אפשר, אולי, לעקוב אחר המעבר של הפרוסה מקמח אפוי ליצירת אמנות. אין משהו מסובך במשימה הזאת - כל שדרוש הוא לזכור להקליק על הכפתור הנכון פעם ביום. אבל בכל זאת יש חלק קצת מסובך - להשאיר את הסורק פנוי למשימה. אם פרויקט כזה יכול להצליח חשוב ביותר להשאיר את הפרוסה במקומו. הדבר המשמעותי (לא לדבר ב-"כדאי") של הפרויקט הוא הדיוק הכרוך בסריקה היומית. אם אני מוציא את הפרוסה מהסורק ומחזיר אותה יום-יום אותו דיוק הולך לאיבוד. כצפוי, עוברים פרקי זמן ארוכים שבהן אין לי כל צורך בסורק, פרקי זמן שבהם אינני פוגש שום דבר שמבקש שימור דרך הדיגיטציה. אבל סביר מאד להניח שאם אשמור על פרוסת לחם בתוך הסורק, ומשתדל לא להזיז אותה כדי שאוכל לסרוק אותו יום אחר יום, פתאום יתגלו חפצים רבים שממש ידרשו סריקה, ובכך יביאו לסיום ההקפדה והדיוק הדרושים כדי לעקוב אחר התפתחותו של העובש. ואם, ממש במקרה, אין שום דבר שכל כך זקוק לסריקה, אין ספק שיהיה מישהו בתוך הבית, מישהו שמחשיב את הבריאות יותר מאשר האמנות, שישאל "מה הריח המוזר הזה שמגיע מכיוון הסורק?", ובדרך הזאת מביא את הפרויקט האמנותי החשוב הזה לסיום.